אחד מאינספור אחיו של גיסו של אבי הוא בעל עיסוק יוצא דופן (ולשם שינוי לא מדובר במרדכי, האח הפרחח – עליו יסופר בפעם אחרת). אחי-גיסו של אבי הוא, בקיצור, אפוקליפטיקון. תפקידו להתריע על השלכותיהם האפוקליפטיות של אסונות אקולוגיים. בהכשרתו הוא אגרונום, וחביבים עליו במיוחד תרחישי דומינו, שבהם אבן דומינו אחת נופלת ומפילה איתה שורה שלמה של אבנים כאשר בקצה ממתין לנו יום הדין. הוא אינו חובב-אסונות סתם, שלא תטעו. לא האקראיות העיוורת של כוחות הטבע היא שמרגשת אותו. ההיפך הגמור: האפוקליפטיקון מעריץ את ההרמוניה העדינה של סיבה ותוצאה, מופרכות ככל שתהיינה.
אחי-גיסו של אבי הוקסם מאוד, למשל, ממשבר הדבורים שכמעט אירע לפני זמן מה וכמעט, אבל רק כמעט, הכרית את האנושות כליל. כיצד? כבר ב-2005 נצפתה בארה"ב תופעת התמוטטות הכוורות, שבה נחילי דבורים נוטשים את הכוורות בהמוניהם, זאת כתוצאה ממעין קרדית, טפיל הקרוי וורואה (The Varoa Mite); בסוף 2006, גל נוסף של תופעת ההתמוטטות הוסבר ע"י וירוס, שהתגלה דווקא בישראל; ב-2007 הוורואה הכתה בארה"ב שנית, ועד לפני שנתיים בערך גם כוורנים מקומיים בישראל סבלו מהתמוטטות הכוורות. טבעונים מיהרו, עם או בלי קשר, להאשים בתופעה את הקיום האנושי הזללני והחמדן – ההתחממות הגלובלית, הכוורנות התעשייתית האכזרית – וקראו להפסקה מיידית של צריכת הדבש, בטענה שהתעשייה מתעללת בדבורים, שהדבש אינו בריא, וכדומה; כלומר, ביטול ענף הכוורנות. כשנשאל על כך, האפוקליפטיקון שלנו התייחס בביטול לטענות הללו. "דבורים הן משתתפות קריטיות ביותר בתהליכי ההאבקה. בכך הן מסייעות באופן ישיר לרביית הצומח. הפסקת גידול הדבורים פירושה הפסקת ההאבקה וגרימת נזק קולוסאלי לצמחייה הנסמכת על האבקה לצורך התפשטות. בדיוק בגלל זה, וירוס ה-IAPV וקרדית הוורואה כמעט הביאו עלינו את סוף העולם." על הטענה הטבעונית המקסימה שגם ציפורים וחרקים נוספים מלבד דבורים מסייעים להאבקה אמר האפוקליפטיקון: "אוהו, כשנסתמך על צרעות לצורך האבקה, אז באמת יגיע סוף העולם."
בהזדמנות אחרת יצא לי לשמוע מפי האפוקליפטיקון על אירועים, שאלמלא נמנעו כמעט במקרה, היו עשויים להביא לביטול מוחלט של המזרח התיכון. מטורף אחד רצה להקים עסק שיפיק מוצרי קוסמטיקה מבוץ שנאסף מקרקעית אגם באחת המדינות הבלטיות. אנשי משרד החקלאות התבקשו לבדוק האם ניתן לספק לו רישיון לייבא את הבוץ. דגמו את הקרקע ומצאו בה קדמיום, צזיום, ניקל ועוד רשימה ארוכה של מתכות. מומחה לקרקעית הכנרת התריע שאלה הן שאריות מצ'רנוביל. תארו לכם, אמר האפוקליפטיקון, שמביאים לארץ קרקע מלאה מתכות כבדות. לא אגיד לכם שתוך 25 שנה יהיה לנו ראש ממשלה עם זנב במקום תיקים במשטרה וחקירות ביחא"ה, אבל במקרה כזה נוכל לומר שעוד יצאנו בזול. "לפעמים אנשים חוזרים ארצה מחו"ל עם שקיות ובהן פירות שהעלים שלהן מראים סימני כרסום, כנימות, או ריקבון. אם שקית כזאת תעבור בתום-לב את המכס, תוך יומיים יקרוס במדינה כל ענף ההדרים. תראי, למשל, מה שקרה לענף גידול הפקאן." "פקאן? מתי גידלו בארץ פקאן?" "בדיוק."
Fortuna, Imperatrix mundi
העולם בימי הביניים היה כנראה פלאי יותר מהעולם של היום, כי התרחשויות קריטיות נתפסו בו כדבר אקראי, גלגל מסתובב חסר פשר. בשיר O Fortuna, גם המזל וגם הגורל מאוחדים בשרירות הכללית של הקיום (למרות שיש ביניהם הבדל: הגורל הוא נייח, והאדם נע לעברו, ואילו המזל נייד והוא זה שנע לכיוון האדם). בעולם הימי ביניימי גם זה וגם זה הם ישויות אנתרופומורפיות המצטיינות בהומור מרושע ואכזריות יוצאת דופן. ב-O Fortuna הגורל הוא מפלצתי (Sors immanis), והוא משחק בנו משחקי מזל מפלצתיים. במשחק כזה איש אינו יודע את החוקים, איש אינו חסין מפני המכה הבאה, וכל שניתן לעשות הוא לפשוט את החולצה ולהפנות את הגב החשוף (nunc per ludum / dorsum nudum / fero tui sceleris). יש סיבה לכך שאורף בחר להלחין את הטקסט הזה בגסות פרימאלית מכוונת ובצרחות גהינום מזוכיסטיות. הטקסט באמת מקפיא דם. כשקוראים אותו לראשונה, מקור מול תרגום, נפעמים מהעוצמה המרוכזת שבו. מצד שני, אנחנו לא יכולים, מעמדתנו בעולם הזה, להזדהות איתו. אנחנו מתפעלים ממנו ממרחק אפיסטמי רב מאוד, בהשתאות, פליאה וזרות מוחלטת. בעולם שלנו מתקיים Ratio, Imperatrix Mundi. לדברים יש סיבה. הם לא קורים באקראי. יערות אינם נשרפים סתם כך. שריפה אינה אסון טבע, כי לא הטבע יוזם אותה: כמעט תמיד מעורב בה איזה אידיוט. וכשמנסים להביס אותה ללא הצלחה, מתגלים עוד אידיוטים רבים נוספים.
Floret, floret silva nobilis
אחי-גיסו של אבי אינו מתרגש מהשריפה בכרמל. הוא עצוב, אבל לא בדיוק נרעש. דבר זה הפתיע אותי, מאחר שלמיטב הבנתי, שריפת שטח ירוק משמעותי כל כך חייבת להיות בעלת השלכות אקולוגיות קטסטרופליות, או לפחות מדכאות מאוד. "הכרמל כבר נשרף עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה וימשיך להישרף. המזרח התיכון עולה באש כבר עשרות אלפי שנים. אין בכך כדי להצדיק שריפות נוספות, כמובן, להיפך – את היער צריך להוקיר ולטפח. אבל אין סיבה לייבב. העצים יצמחו. הם תמיד צומחים. זה מה שעצים עושים."
את האפוקליפטיקון מטרידות יותר פעולות השיקום הנמהרות. ליער צריך לתת לפחות שנה אחת של מנוחה. האפוקליפסה האמיתית תתרחש אם בט"ו בשבט הקרוב תהיה אובססיית נטיעות בכרמל: זה יהיה באמת גרוע ביותר.
"עבור רוב הציבור, השריפה היא פצע לאומי יותר מאשר אסון אקולוגי. אנשים מרגישים שהפצע המחריד ייקרש ויגליד מהר יותר אם יניחו עליו רטייה ירוקה. זה לצערי לא עובד ככה. ובכלל, החשיבה הזאת לא מאוד נכונה."
אז מה צריך לעשות?
"לחכות לבחירות הבאות. אה, ודווקא יש לי רעיון לא רע בשבילך. את יכולה לחגוג את ה-5 בנובמבר 2011 על ידי כך שתפוצצי בדינמיט את פרויקט הולילנד. זה לא בדיוק רצוי מבחינה אקולוגית, אבל תודי שזה נחמד. רק אל תשכחי את הזיקוקים בסוף."
אחי-גיסו של אבי הוקסם מאוד, למשל, ממשבר הדבורים שכמעט אירע לפני זמן מה וכמעט, אבל רק כמעט, הכרית את האנושות כליל. כיצד? כבר ב-2005 נצפתה בארה"ב תופעת התמוטטות הכוורות, שבה נחילי דבורים נוטשים את הכוורות בהמוניהם, זאת כתוצאה ממעין קרדית, טפיל הקרוי וורואה (The Varoa Mite); בסוף 2006, גל נוסף של תופעת ההתמוטטות הוסבר ע"י וירוס, שהתגלה דווקא בישראל; ב-2007 הוורואה הכתה בארה"ב שנית, ועד לפני שנתיים בערך גם כוורנים מקומיים בישראל סבלו מהתמוטטות הכוורות. טבעונים מיהרו, עם או בלי קשר, להאשים בתופעה את הקיום האנושי הזללני והחמדן – ההתחממות הגלובלית, הכוורנות התעשייתית האכזרית – וקראו להפסקה מיידית של צריכת הדבש, בטענה שהתעשייה מתעללת בדבורים, שהדבש אינו בריא, וכדומה; כלומר, ביטול ענף הכוורנות. כשנשאל על כך, האפוקליפטיקון שלנו התייחס בביטול לטענות הללו. "דבורים הן משתתפות קריטיות ביותר בתהליכי ההאבקה. בכך הן מסייעות באופן ישיר לרביית הצומח. הפסקת גידול הדבורים פירושה הפסקת ההאבקה וגרימת נזק קולוסאלי לצמחייה הנסמכת על האבקה לצורך התפשטות. בדיוק בגלל זה, וירוס ה-IAPV וקרדית הוורואה כמעט הביאו עלינו את סוף העולם." על הטענה הטבעונית המקסימה שגם ציפורים וחרקים נוספים מלבד דבורים מסייעים להאבקה אמר האפוקליפטיקון: "אוהו, כשנסתמך על צרעות לצורך האבקה, אז באמת יגיע סוף העולם."
בהזדמנות אחרת יצא לי לשמוע מפי האפוקליפטיקון על אירועים, שאלמלא נמנעו כמעט במקרה, היו עשויים להביא לביטול מוחלט של המזרח התיכון. מטורף אחד רצה להקים עסק שיפיק מוצרי קוסמטיקה מבוץ שנאסף מקרקעית אגם באחת המדינות הבלטיות. אנשי משרד החקלאות התבקשו לבדוק האם ניתן לספק לו רישיון לייבא את הבוץ. דגמו את הקרקע ומצאו בה קדמיום, צזיום, ניקל ועוד רשימה ארוכה של מתכות. מומחה לקרקעית הכנרת התריע שאלה הן שאריות מצ'רנוביל. תארו לכם, אמר האפוקליפטיקון, שמביאים לארץ קרקע מלאה מתכות כבדות. לא אגיד לכם שתוך 25 שנה יהיה לנו ראש ממשלה עם זנב במקום תיקים במשטרה וחקירות ביחא"ה, אבל במקרה כזה נוכל לומר שעוד יצאנו בזול. "לפעמים אנשים חוזרים ארצה מחו"ל עם שקיות ובהן פירות שהעלים שלהן מראים סימני כרסום, כנימות, או ריקבון. אם שקית כזאת תעבור בתום-לב את המכס, תוך יומיים יקרוס במדינה כל ענף ההדרים. תראי, למשל, מה שקרה לענף גידול הפקאן." "פקאן? מתי גידלו בארץ פקאן?" "בדיוק."
Fortuna, Imperatrix mundi
העולם בימי הביניים היה כנראה פלאי יותר מהעולם של היום, כי התרחשויות קריטיות נתפסו בו כדבר אקראי, גלגל מסתובב חסר פשר. בשיר O Fortuna, גם המזל וגם הגורל מאוחדים בשרירות הכללית של הקיום (למרות שיש ביניהם הבדל: הגורל הוא נייח, והאדם נע לעברו, ואילו המזל נייד והוא זה שנע לכיוון האדם). בעולם הימי ביניימי גם זה וגם זה הם ישויות אנתרופומורפיות המצטיינות בהומור מרושע ואכזריות יוצאת דופן. ב-O Fortuna הגורל הוא מפלצתי (Sors immanis), והוא משחק בנו משחקי מזל מפלצתיים. במשחק כזה איש אינו יודע את החוקים, איש אינו חסין מפני המכה הבאה, וכל שניתן לעשות הוא לפשוט את החולצה ולהפנות את הגב החשוף (nunc per ludum / dorsum nudum / fero tui sceleris). יש סיבה לכך שאורף בחר להלחין את הטקסט הזה בגסות פרימאלית מכוונת ובצרחות גהינום מזוכיסטיות. הטקסט באמת מקפיא דם. כשקוראים אותו לראשונה, מקור מול תרגום, נפעמים מהעוצמה המרוכזת שבו. מצד שני, אנחנו לא יכולים, מעמדתנו בעולם הזה, להזדהות איתו. אנחנו מתפעלים ממנו ממרחק אפיסטמי רב מאוד, בהשתאות, פליאה וזרות מוחלטת. בעולם שלנו מתקיים Ratio, Imperatrix Mundi. לדברים יש סיבה. הם לא קורים באקראי. יערות אינם נשרפים סתם כך. שריפה אינה אסון טבע, כי לא הטבע יוזם אותה: כמעט תמיד מעורב בה איזה אידיוט. וכשמנסים להביס אותה ללא הצלחה, מתגלים עוד אידיוטים רבים נוספים.
Floret, floret silva nobilis
אחי-גיסו של אבי אינו מתרגש מהשריפה בכרמל. הוא עצוב, אבל לא בדיוק נרעש. דבר זה הפתיע אותי, מאחר שלמיטב הבנתי, שריפת שטח ירוק משמעותי כל כך חייבת להיות בעלת השלכות אקולוגיות קטסטרופליות, או לפחות מדכאות מאוד. "הכרמל כבר נשרף עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה וימשיך להישרף. המזרח התיכון עולה באש כבר עשרות אלפי שנים. אין בכך כדי להצדיק שריפות נוספות, כמובן, להיפך – את היער צריך להוקיר ולטפח. אבל אין סיבה לייבב. העצים יצמחו. הם תמיד צומחים. זה מה שעצים עושים."
את האפוקליפטיקון מטרידות יותר פעולות השיקום הנמהרות. ליער צריך לתת לפחות שנה אחת של מנוחה. האפוקליפסה האמיתית תתרחש אם בט"ו בשבט הקרוב תהיה אובססיית נטיעות בכרמל: זה יהיה באמת גרוע ביותר.
"עבור רוב הציבור, השריפה היא פצע לאומי יותר מאשר אסון אקולוגי. אנשים מרגישים שהפצע המחריד ייקרש ויגליד מהר יותר אם יניחו עליו רטייה ירוקה. זה לצערי לא עובד ככה. ובכלל, החשיבה הזאת לא מאוד נכונה."
אז מה צריך לעשות?
"לחכות לבחירות הבאות. אה, ודווקא יש לי רעיון לא רע בשבילך. את יכולה לחגוג את ה-5 בנובמבר 2011 על ידי כך שתפוצצי בדינמיט את פרויקט הולילנד. זה לא בדיוק רצוי מבחינה אקולוגית, אבל תודי שזה נחמד. רק אל תשכחי את הזיקוקים בסוף."
