אמריקה, ומכאן גם ישראל, מוקסמת כנראה מגיבורים בעלי נכות רגשית: כאלה שלא מרגישים כלום, או טוענים שהם לא מרגישים כלום, או מתנהגים כאילו הם לא מרגישים כלום למרות שהם כן. ב"האוס", סדרה שהגיבור שלה הוא כביכול מוטאנט רגשי אקסצנטרי, כבר עסקנו. לכן עכשיו נדון ב"דקסטר", העיבוד הטלוויזיוני ליצירתו של ג'ף לינדסי שבמרכזה דקסטר המנהל חיים כפולים – רוצח סדרתי בלילה, מאבחן פלילי במשטרת מיאמי ביום: מצב עניינים דיאלקטי הנובע במידה רבה מהיעדרם המוחלט, לכאורה, של רגשות בקרב גיבורנו.
אני לא יודעת למה אמריקה מוקסמת מסוציופתים (האוס) ומפסיכופתים (דקסטר), אבל אני מניחה שהיא מייצרת גיבורים כאלה כי כך היא חווה את עצמה כרגע. נשים לב שהסוציופתיה של גיבורים אמריקניים נוטה להיות תגובה לטראומה, סימפטום חיצוני שהגורם לו נעוץ בחוויות קשות מן העבר: אמריקה מנסה לומר לנו, "משהו בי נפגע ועכשיו אני ילדה עזובה ומוכה, עד כדי כך שאיבדתי כליל את יכולתי להרגיש משהו." לחילופין, ייתכן שהגענו סוף סוף אל האזור הדקדנטי של מטוטלת ההיסטוריה. גירויים חיצוניים שגרמו לנו בעבר לזעזוע קשה או לריגוש עילאי נתקלים עכשיו בקהות מוחלטת, בהרגל ובשעמום, לכן הרף עולה עד שהוא עובר איזשהי נקודה קריטית: הנקודה הקריטית שמעבר לה כל הג'סטות ריקות, "נטולות מסומן רגשי", אם תרצו. הגיבורים הסוציופתיים של הטלוויזיה האמריקנית כבר ראו הכול, הם מעבר להתפעמות. יותר מזה: הם בנקודה שבה עודף גירוי של יצר החיים מעורר את התגובה ההפוכה ומגרה את יצרי המוות. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי האוס ודקסטר לא מתעסקים במטאפורות, הם מתעסקים בחיים ובמוות פשוטם כמשמעם ובצורה הכי בוטה שיש: האוס רופא, דקסטר רוצח. כמו דמויות בתיאטרון האבסורד, הם מטיחים את שאלות הקיום האלמנטריות ביותר – למה חיים? למה מתים? – בפרצופנו ממש, אולי לא בצורה סובטילית ומתוחכמת במיוחד (אבל גם תיאטרון האבסורד לא תמיד סובטילי), ואף על פי כן, תמיד באופן ישיר וללא משוא פנים.
ועם זאת: שלא כמו "האוס", גדולתה של "דקסטר" אינה בעיצובה המורכב של דמות הגיבור. ל"דקסטר" תשתית פסיכואנאליטית נרחבת ביותר, אבל התשתית הזאת קלישאתית, פשטנית אפילו. נזכור שגרג האוס, למשל, דוחה מעליו את הפסיכואנאליזה בבוז. הוא באיזשהו מקום מבין שהסטרוקטורה הפרוידיאנית עושה לו רדוקציה, ובכל פעם שמישהו מנסה לומר לו שהוא "מדחיק" / "מכחיש" / "סובל מתסביך אדיפוס", הוא מוכיח בציניות שהתבניות האלה קטנות עליו. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שהוא מבוגר מדקסטר ומשכיל ממנו. כך, למשל, כאשר הוא עובר טיפול פסיכולוגי, כפוי כמובן, הוא מתנגד כמיטב יכולתו וגם לאחר תקופה קצרה ומנחמת שבה נדמה שאולי התראפיה נושאת פרי, מתישהו במהלך העונה השישית, נחשפת האשליה שבכך והאוס מטיח בפסיכולוג את כישלון הטיפול. לחילופין, האופן שבו "האוס" מפרקת את הסטרוקטורה הפסיכואנאליטית אינו נעוץ בשום עלילה ספציפית בסדרה, אלא בעצם העובדה שגם לאחר 7 עונות, האומללות של האוס נותרת נטולת הסבר. בכל עונה מחדש ישנו ניסיון להבין את האומללות הזאת, לפרש באמצעותה את האוס: האם הוא אומלל בגלל תסביך אדיפוס שלא נפתר כראוי, בגלל דמות אב דורסנית? לתיאוריה הזאת האוס לועג במופגן. בדיקת דנ"א מוכיחה לו את מה שהוא חשד תמיד, שאביו אינו אביו הביולוגי, מה שכמובן ממלא אותו עליצות (ל-2 דקות בערך). האם הוא אומלל בגלל הכאב הפיזי? לא: דמויות שהכירו אותו לפני הניתוח בירך מצהירות שהוא תמיד היה כזה. האם הוא אומלל בגלל קאדי? גם לא, הרי קאדי נואשת ממנו בין היתר כי היא לא מצליחה לגאול אותו מאומללותו. העובדה שהמאפיין הדומיננטי ביותר של נפש הגיבור נשאר בגדר שאלה בלתי פתורה מההתחלה ועד הסוף, היא-היא ההתנערות האולטימטיבית מהרעיון שניתן לאתר את האמת היכן שהוא בתוך מבנה העומק. הפסיכואנאליזה מציעה לנו מבנה עומק שכזה ונדמה לנו שאם ניישם אותו כהלכה נקבל תשובות סופיות, אבל במקרה של האוס מתקבלת התוצאה ההפוכה, ומבנה העומק נכשל בכל פעם מחדש.
העונה הראשונה של "דקסטר", לעומת זאת, מאמצת את הפסיכואנאליזה כמו אין מחר. מבנה העומק הפסיכואנאליטי מספק כאן תשובות חד-משמעיות. אכן, דקסטר מתחיל את הפרקים הראשונים במצב בלתי מודע. הוא יודע שהוא מרגיש "ריק מבפנים", ומבין שלאיש כמוהו נהוג לקרוא "פסיכופת"; הוא גם יודע שהוא חייב להסוות את מצב העניינים הזה, ושלשם כך עליו להיות תמיד בשליטה מלאה; הוא אפילו יודע שאם המסכות שלו ייסדקו, חלילה, ברגע של אובדן שליטה – למשל, ברגעים אינטימיים כאלה או אחרים, בזוגיות ובסקס – תתגלה "המפלצת שבפנים". אבל הוא לא יודע שהפסיכופתיה שלו היא סימפטום, ובוודאי שהוא לא יודע מהו הגורם. זאת בניגוד לגרג האוס, שנמצא במצב תמידי של מעין היפר-מודעות, ושלאופיו אין "מפתח". "הרוצח ממשאית הקירור" חונך את דקסטר במובן זה שהוא מעלה אותו אל המודעות הזאת, ועל זה עוד נדבר: כשלעצמו מדובר בתהליך מסעיר, אלא שדקסטר נענה לו מהר מדי, בנכונות וביעילות שפוגמות בו. הרי, בינינו, כבר בפרק הראשון ברור לכל צופה בר-דעת שדקסטר הפך להיות מי שהוא כי אימו נרצחה לנגד עיניו. זה פשוט כל כך מובן מאליו, במחילה מכבודכם, אין יותר בנאלי מזה. אנחנו יודעים את זה, ורק צריך לחכות שדקסטר יגלה את זה. כעבור פרקים ספורים דקסטר כבר הולך לתראפיסט. לכאורה הוא עושה את זה רק כדי לחקור את קורבנו הבא, אלא שהתראפיה באמת עובדת: דקסטר עוצם את העיניים והופ! מיד משחזר את הטראומה שהפכה אותו למי שהוא. נכון, הוא עדיין לא מקשר בין התמונות שהוא רואה לבין אירוע ספציפי מעברו – הוא חושב שהוא רואה מעין חיזיון, ולא מבין שמדובר בזכרונות אותנטיים – אבל לא עוברות שתי שניות מסך, וכבר הגילוי החדש הזה מאפשר לו, שימו לב, (1) להשלים עם הצד האפל שלו, (2) להתגבר על חרדות השליטה שלו וכתוצאה מכך – (3) להשכיב סוף סוף את חברתו. אני לא מומחית לפסיכולוגיה אבל למיטב ידיעתי, אנשים עם טראומות קלות יותר משל דקסטר ועם מטפלים מפוקפקים פחות מד"ר אמט מרידיאן, זקוקים לשנים של תראפיה כדי להגיע לפחות ל-(1). כעבור מספר זעום ביותר של פרקים דקסטר גם מצליח לפענח את תעלומת עברו ולנסח לעצמו את הטראומה שהפכה אותו למי שהוא. כצפוי, התפתחות זו מאפשרת לו אפילו להרגיש משהו. הסטרוקטורה הפרוידיאנית, כשהיא פועלת יפה כל כך ומספקת פיתרונות קלים כל כך, פוגמת לצערנו במלאותו ובמרוכבותו של הגיבור שלנו. לכן במובן הזה, דקסטר נופל מהאוס.
אלא ש"דקסטר" היא סדרה ענקית, מעולה, אף על פי כן (לצורך העניין נגביל את הדיון לעונה הראשונה בלבד). הגדולה שלה היא בחלקים הפגומים בדקסטר, אלה שעדיין חורקים חרף התהליך הנפשי שהוא עובר: רגעי האטימות הנפלאים שלו נוכח סערות הרגש התכופות של אחותו ושל שאר הסובבים אותו; הרגעים בהם הוא מצהיר בשלוות נפש על מסכה זו או אחרת שהוא עוטה באותו רגע – החבר הטוב, איש המקצוע, האח הגדול – וגורמים כמובן להזרה מרנינה של שלל התנהגויות חברתיות; התמיהה והגמלוניות שלו נוכח ניסיונותיה של ריטה לגפף אותו; הפתיח החושני להדהים של הסדרה, שבו תהליך פרוזאי של הכנת ארוחת בוקר מוצג כמרחץ דמים ליברטיני, דקדנטי: שלל תקריבים מטרידים של מוצרי מזון נחתכים בלהב משונן, מתפצחים, נצלים, מתבוססים ברוטב. מה אנחנו למדים מהפתיח הזה, שיופיו מלמד זכות על הסדרה לא פחות מהפרקים עצמם? שגם בפעולה היומיומית ביותר יש מידה בלתי רגילה של אכזריות? או אולי שמידה בלתי רגילה של אכזריות ושל הפעלת כוח היא התנאי הראשוני, הבסיסי ביותר, לכל מה שאנחנו עושים, בין אם זה לסחוט פרי או לטחון פולי קפה? כלומר: האם אלימות היא אספקט נלוז (אך אינטגרלי, כנראה) של החיים, או שהחיים הם אחד מתוצרי הלוואי הנסבלים של האלימות?
כבר בפתיח של "דקסטר" מתערערת אם כן ההנחה שלנו שיצרי המוות – ההרס והאלימות – מכוונים כנגד יצרי החיים. אצל דקסטר, יצרי החיים מתאפשרים רק באמצעות הדומיננטיות של הרס מכוון היטב. וזאת גם מכיוון שהרג, או אולי "הדברת המזיקים", הוא חיוני עבור דקסטר כאינדיבידואל, אבל גם מכיוון שההרג הזה מוצג כמה שמאפשר לחברה בכללותה להמשיך ולהתקיים. התפקוד הכפול הזה של האכזריות הוא הבסיס לחיים הכפולים שדקסטר מנהל, והחיים הכפולים האלה היו אמורים כביכול לעורר בנו שאלות מוסריות, כגון: האם ניתן להיות רוצח סדרתי צמא-דם בלילות, ולעבוד עבור המשטרה בימים? אלא שהשאלה הזאת לא מתעוררת בכלל, כי למעשה אין שום סתירה בין העקרונות שמנחים את דקסטר בכל אחת מן המניפסטציות השונות שלו, כרוצח וכמאבחן פלילי. הסדרה מדגישה את זה בבירור, באובססיביות, פרק אחר פרק: גם ההתנהגות האפלה ביותר של דקסטר היא ההתנהגות המוסרית. הוא יכול היה לרצוח בעיוורון, אבל אפשרות זו נצפתה מראש על ידי אביו המאמץ, השוטר הארי מורגן, ונמנעה על ידו. צמאון הדם של דקסטר מתועל באופן חיובי ורצוי לחברה, גם אם בשוליים ובסודיות.
ההסבר הראשון, והשקוף, למצב העניינים הזה הוא כמובן ההסבר הפסיכואנאליטי: הדחף הרצחני של דקסטר נובע מתוך האיד; מקורותיה של התשוקה הזאת בקרבו מצויים באזור הלא-מודע שלו, לפחות בהתחלה. אחר כך, כמובן, אנחנו למדים שהתשוקות האלה מזוהות עם האם הביולוגית, אך כך או כך אביו המאמץ, שוטר כמובן – כלב השמירה של החוק והסדר – הוא זה שמקנה לו את חוק האב (בכלל, יש אידיאליזציה מטורפת, נאיבית בלי חשבון, של מוסד המשטרה בסדרה. ברור לגמרי שיוצרי הסדרה לא ביקרו מעולם בישראל). בגרותו של דקסטר אינה נטולת מאבקים באביו, אך בסופו של דבר הוא מטמיע בקרבו את דמות האב באהבה ובהזדהות. כמובן שהאב גם מת. במותו הוא מצווה לדקסטר את "הקוד של הארי", עליו דקסטר שומר בקנאות. על ידי הטמעת חוק האב, מפתח דקסטר את הארכאה השופטת, האולטרה-מודעת: האני-העליון שלו. בכך הוא מקבל את חסותן של כנפי הצדק. אמנם לא הצדק האנושי – שהרי על פי מידות הדין האנושי הוא רוצח והיה אמור לשבת כבר מזמן על הכסא החשמלי – אבל בהחלט מתקיים בו הצדק האלוהי, האבסולוטי, אחרי הכול דקסטר פועל לפי חוק האב כאשר הוא רוצח "רק את מי שמגיע לו". באופן זה, זוכות התשוקות האידיות של דקסטר לסובלימציה שנכונה להן. אנחנו לא מפקפקים בזה לרגע, לא שואלים את עצמנו אם חוק האב שדקסטר פועל לפיו הוא נכון אבסולוטית, אם הוא באמת בלתי-ניתן-לערעור; גם דקסטר עצמו, אף שהוא מקפיד שלא להיות מורשע על ידי החוק האנושי, יודע שהוא מוגן בתחומי החוק האלוהי, בזכות "הקוד של הארי".
התשתית הפסיכואנאליטית היא אם כן שקופה במקרה הזה, אבל היא לא ההסבר היחיד למוסר הכפול, שאינו מוסר כפול, העומד מאחורי הדואליות של יצרי המוות אצל דקסטר. ההסבר הנוסף הוא תיאולוגי. נאמר זאת כך: ברור שדקסטר נהנה מחסות הצדק האלוהי. אחרי הכול, הוא מי שיושב לימין האב – Qui sedes ad dexteram patris. האב האנושי, הארי מורגן, מתלכד כאן עם האב. זאת, אגב, הסיבה לכך שכשצייר הקלסתרונים מנסה לצייר קלסתרון לפי תיאורו של הילד הקובני, שרואה את דקסטר רוצח את חורחה קאסטיו, הציור שמתקבל הוא איקונה של ישו. דקסטר הוא מי שנמצא בצד הימני, הצד הצודק, הצד השומר על הסדר הקיים. הוא בעל הזכויות, הוא נמצא לימין המלך ולא מצדד במהפכות, בערעור סדרים: הפריווילגיה הזאת שמורה למי שיושב בצד שמאל (sinister). לכן דקסטר הוא הטוב ואנחנו מזדהים איתו ומאמינים בצדקתו: כזכור, מי שיושב לימין האב הוא מי שיושיע, שייגאל את האנושות מחטאיה, ואכן – דקסטר מטהר את האנושות (או לפחות את מיאמי) מהחוטאים. לחילופין אפשר לראות אותו כמי שנושא על גבו את חטאי האנושות, וכידוע – אי אפשר לנקות מנגל כמו שצריך בלי להתלכלך קצת בעצמך (טוב, קצת הרבה). דקסטר הוא לא מלאך שנפל, להיפך. המלאך שנפל, מי שמערער על הסדרים, מי שמוגדר כ-sinister, אינו אלא הצד השני של דקסטר – צד שמאל שלו, אם תרצו – אותו "כפיל מאיים", מי שדומה לדקסטר להדהים ובה בעת שונה ממנו לגמרי: רודי קופר, מלאך המוות שמפציע, כמאמר השיר, "לבן בחלום שחור" (הסצנה המלחיצה ביותר שלו בסדרה היא, לטעמי, כשהוא מגיח מתוך מעלית, מאחורי גבו של ג'יימס דוקס, נושא זר ענק של ורדים לבנים בשביל דב).
דמותו של רודי, והאינטרקציה שלה עם דמותו של דקסטר, היא בעיניי פסגת העונה הראשונה. מהרגע שבו דמותו מגיחה כבדרך-אגב מן השוליים – הרופא, רוצח הזונות, המאהב – הוא והקרבה המדאיגה שלו אל הפרוטגוניסט הן עיקר העונה. אלמלא המשיכה המהופנטת של דקסטר אל "הרוצח ממשאית הקירור", ההשתאות ממעשיו וההערצה העמוקה אליו (אותה הוא מתאמץ כמובן להסתיר מעמיתיו השוטרים, לא תמיד בהצלחה), הייתה דמותו של דקסטר מסתכנת בשטחיות. אבל העובדה היא שדקסטר מוצא במעשיו של הרוצח יופי נדיר, לא-ארצי, ועוד עובדה היא שרק הוא מסוגל ללמד את דקסטר סדרת שיעורים של Know thyself – מפרכים ומאתגרים יותר מהשיעורים שלימד אותו אביו המאמץ. למעשה, הוא האדם היחיד שמצליח לנסח את האמת על דקסטר, שאנחנו בתור צופים לא מוכנים לשמוע בכלל: שאין כזה דבר מוסר כפול; שיש מוסר, או היעדרו. רודי הוא זה שמעמת את דקסטר עם האמת הפשוטה, ש"אינך יכול להיות רוצח וגיבור בו זמנית." ש"הקוד של הארי" הוא אתיקה מאולצת, מזויפת, מלאכותית, כל-אמריקאית, ושדקסטר מתחבא מאחוריה כדי לא להיאלץ להכיל את מלוא מפלצתיותו. הוא, רודי, האדם היחיד שמסוגל להכיל את המפלצתיות הזאת; לכן מצער כל כך להיפרד ממנו.
שאלה שלא הצלחתי לענות עליה עד עכשיו: האם במסגרת הפרה-פיגורציה הנוצרית שעליה מבוססת עלילת "דקסטר" רודי הוא לוציפר – המורד הגדול בסדרי עולם, השלילה המוחלטת – או אולי הוא ה-Agnus dei, הקורבן שצריך להקריב כדי לכפר על כל החטאים?
...ועוד שאלה: אם רודי ודקסטר הם קין והבל, מי זה מי?
