יום שישי, 12 באוגוסט 2016

השאיפה להיות מגניב

בעקבות תחושה הולכת וגוברת של ריקנות נכנסתי יום אחד לאתר הטלוויזיה השוודית (SVT) וחיפשתי סדרות לצפייה ישירה עם כתוביות לחירשים. כמעט הכול היה חסום לצפייה, חוץ משישה פרקים של סדרה שהופיעה תחת הקטגוריה של "הומור", "צעירים" ו"כוכבי יוטיוב". בצילום היח"צ הופיעו שלושה בחורים בעלי סבר פנים קיומי, אחד מהם יפה באופן חריג, השני בעל חזות שאין להגדיר אלא כאשכנזית, והשלישי חתולי מאוד בדרך רכה וקצת רופסת. צפיתי בטעות בפרק האחרון. מהכתוביות לחירשים השתמע ששלושת האנשים מהצילום מנסים לארגן מסיבת גג אבל נתקלים בקשיים. אמיל (החתול הרופס) הולך לשכור ציוד לדיג'יי יחד עם חבר רוסי מגודל, אילם ומדובלל בשם סֶווָה. הם מוצאים את מבוקשם בחנות לשמלות כלה וארגון חתונות אבל מוכרת יפהפייה בעלת עיני קרח מסרבת להשכיר להם את המכשיר, בטענה שהחנות מספקת שירותים אך רק למסיבות חתונה ובשום פנים ואופן לא למסיבות סתם. למרות שהמסיבה שלהם מתוכננת לעוד פחות מחצי שעה, אמיל וסווה הולכים לכנסייה ומתחתנים – אחד עם השני, כלומר – בנוכחות כמה עשרות חברים, ניצבים בתשלום ועוברי אורח שמשליכים עליהם אורז ופרחים. לאחר מכן, לבושים כל אחד בטוקסידו ופפיון וחמושים בתעודת הנישואין שלהם זה לזה, הם חוזרים לחנות עטורי ניצחון ולמוכרת אין שום ברירה אלא להשכיר להם את הקונסולה.

הפתרון המופרך, המתוק והלא-כוחני הזה שבה את לבי. צפיתי גם בעונה הראשונה, הפעם בלי כתוביות. ויקטור היפהפה רצה לקחת את יואל האשכנזי לתערוכת כרישים לבנים אלימים באקווריום שבמוזיאון. לפתע הוא נתפס לרעיון שרק שניהם צריכים לעמוד שם מול האקווריום – שאם משהו או מישהו ייכנס באמצע ביניהם, הוא יקלקל את היחד שלהם והכול ייהרס. אחוז חרדות ודחפי שליטה אלימים הוא מחסל עובר אורח שהוא חושד בו כמנסה להצטרף אליהם, ויואל והוא מבלים את רוב היום בניסיונות להיפטר מהגופה. באותו זמן אמיל מתכונן להספיק רשימה של משימות, שכתובה לו על פתק, אבל כשהוא פותח את הדלת כדי לצאת מהבית מחכה לו שם בחורה אנטיפתית ומחוטטת-פנים בשם מוניקה, שמסבירה לו ביובש שבהיותה הבת של בעלי הבית שלו, תפקידה לעקוב אחר פעילויותיו באותו יום ולדווח להוריה על אורח חייו. היא הולכת אתו לרופאה ונוכחותה בחדר מביכה אותו עד מוות כשהוא מתבקש להוריד את התחתונים לצורך בדיקה שגרתית. אחר כך היא הולכת אתו לשיעור פיתוח קול והוא מתבזה לא פחות כשהוא נאלץ לזייף בנוכחותה את can you feel the love tonight. אחרי יום ארוך של סידורים הוא חוזר סוף סוף הביתה, אבל גם שם מוניקה ממשיכה לעקוב אחריו בדממה מעיקה. בחוץ כבר מזמן חושך ואמיל, שהתפשט באי-נוחות עד לתחתונים, מסביר בדחילו ורחימו שהוא צריך ללכת לישון. מוניקה מאשרת לו באדישות והוא נכנס למיטה, מתכרבל בשמיכות ומכבה את האור, אבל משהו מפריע לו והוא חוזר ומדליק את האור, מבוהל לחלוטין מאחר שנדמה לו שמוניקה כבר הספיקה להיעלם למרות שלא עבר אפילו שבריר שניה. אבל היא לא נעלמה, היא רק עברה לעמוד ליד הדלת. אמיל שואל בבהלה אם היא תהיה שם גם מחר. מוניקה אומרת שכן, וברגע פיוטי וטהור אמיל נאנח בהקלה גדולה, מחייך, מאחל לילה טוב והולך לישון בלב שמח. בפרק אחר אמיל נכנס לקומה לאחר שוויקטור ויואל משליכים אותו בטעות מצוק. מתברר שבתוך עולם הקומה, חלומו הגדול של אמיל להיות לכוכב פופ יכול סוף סוף להתגשם. אמרגן נכלולי מחתים אותו על חוזה והוא מצלם קליפ ללהיט הענק שלו, Body Built by Love, שבו הוא מספר על רצונו העז למכור את גופו ולהתעשר ממתן שירותי מין (“I want to be professional, but my body makes it personal”). השיר מבוסס על ביט של מוטאון ובס שמזכיר מאוד את starfish and coffee של פרינס, ובקליפ הנהדר אמיל רוקד ושר במרכז קניות ידוע בסטוקהולם בין שלטים של הנחות ומכירות חיסול:


בינתיים, ויקטור מתקשה להתמודד עם היעדרו של אמיל. יואל מנסה לפצות אותו על כך, הם הולכים לבית קפה, יואל מוזג לעצמו תה מתוך קומקום צחור ומנסה לשוחח עם ויקטור על מזג האוויר אבל ויקטור מסרב להתרגל למצב החדש, בטענה שבלי אמיל האיזון הופר. יואל אומר שהוא מבין אבל אולי זאת תוכל להיות הזדמנות בשבילם לנסות להכיר טוב יותר אחד את השני (גילוי נאות, יואל וויקטור הם בני דודים גם בסדרה וגם במציאות). ויקטור, שלא מצליח להתנחם, לא יכול עוד. הוא קם לפתע ורץ אל הצוק שממנו הם הפילו בטעות את אמיל כדי לנסות לסגור מעגל, אבל נופל מהצוק בעצמו ונכנס גם הוא לקומה. בעולם הקומה שלו הוא נכנס אל החלום של אמיל ויחד הם הופכים לדואו של כוכבי פופ. אותו אמרגן נכלולי מחתים את שניהם, והם שרים את הבית השני של הלהיט Bodies Built by Love עם אותו ביט של מוטאון באותו מרכז קניות.

גם הפרקים האחרים התאפיינו בהתמודדויות סוריאליסטיות ולעתים מורבידיות עם סיטואציות מופרכות. השלישייה המשונה, הדחויה חברתית והמקסימה בעליל עוררה כל פעם מחדש רגשות אמפתיה חזקים. בנוסף, ההקלה נוכח העובדה שעולמם השוודי להחריד הפך נהיר לפתע הביאה אותי שוב ושוב לידי צחוק רם מול המסך. כל ערב כשחזרתי הביתה התיישבתי מול אמיל, ויקטור ויוּאֶל והדחקתי את הייאוש. לאחר שאיתרתי את ערוץ היוטיוב של השלישייה שממנו צמח הסיטקום, התמכרתי אליו ללא שהיות וללא תקנה. הערוץ של חבורת IJustWantToBeCool (ידועים בשוודיה בקיצור IJWTBC) הוא למעשה הגרסה השוודית של ערוץ הכיבוד. כמו בערוץ הכיבוד, גם בערוץ IJWTBC הסרטונים מתחלקים לקליפים מוזיקליים ולמערכונים עלילתיים עם עריכה מפגרת ופרודיות על ז'אנרים קיימים. אמיל, ויקטור ויואל הם סוג של שקד פררה, אסטמה ולידוי, רק בשוודית. המקבילה שלהם ל"עור ברווז" היא הלהיט Poka mig (poke me), וכמו ש"עור ברווז" מצולם בלוקיישנים ובאסתטיקה שהם ישראליים להחפיר – וזה עוד לפני שהגענו לטקסט הכה מזוקק – כך Poka mig, המצולם בפרברי סטוקהולם ובגוונים אפרפרים בסגנון "הגשר", הוא השוודיוּת בהתגלמותה:

("poka mig" פירושו poke me. זהו שיר על פונקציית ה-Poke בפייסבוק. 
לסרטון זה אין תרגום מסיבות טכניות, אבל גם לא צריך כי הטקסט והלך הרוח הכללי ברורים מאוד)

ההבדל בין ערוץ הכיבוד ל-IJWTBC הוא ששלושת השוודים, שמשחקים בכל הסרטונים, מגלמים תמיד את כביכול-עצמם – כלומר דמויות בדיוניות בעלות אופי פחות-או-יותר קונסיסטנטי שנקראות אף הן אמיל, ויקטור ויואל. ויקטור בֶּר (Beer) מגלם כמעט תמיד אדם דחוי, בודד ומטורף. במידה רבה יכולנו לטעון שיופיו הרב כמעט שלא עולה בקנה אחד עם בדידותו, אחרי הכול אנחנו רגילים לחשוב על בחורים יפים כעל אהודים ובעלי השפעה, אבל ויקטור אחוז חרדה חברתית וכל סיטואציה יומיומית יכולה לערער אותו לבלי שוב. הוא חי בטווח שבין פחד תהומי מכל שיחה עם הזולת לבין השתוללות פסיכוטית המובילה למרחץ דמים. לא פעם כאשר הוא נקלע להתקף, פרצופו האלסטי – בזה הוא מזכיר קצת את ג'ים קארי – מתעוות בשלל דרכים. לי אף פעם לא ברור איך IJWTBC מצפים ממני להאמין שיפיוף כמו ויקטור (ויקטור הבדיוני, כלומר) מתקשה כל כך לדבר עם בנות, אבל זה בדיוק מה שמחמם את הלב – שלושת הנערים האלה לא מנפנפים בעליונות שלהם, אלא מוותרים עליה למראית עין (אבל הכול הוא הלא מראית עין) כדי להצליח לנחם את מי שמזלו שפר עליו פחות מהם. אמיל בֶּר הוא אחיו הצעיר של ויקטור, והדמויות שנופלות בחלקו לרוב הן יותר תקשורתיות ופחות נידחות. לכאורה יש לו אפילו חברים – באחד הפרקים מוזכר חבר בשם בּאבֶּה, אבל אף אחד לא ראה אותו אף פעם – ובאופן כללי הוא מגלם דמויות שעוד יש להן סיכוי, אבל גם הוא לוקה בתימהונות מסוימת:

("פיית השיניים", עם כתוביות בעברית. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

יחסית לויקטור אמיל אמנם קליל וזורם אבל למעשה רוב הזמן הוא אדיש, מנותק ושקוע בעולם פנימי לא ברור, שהיציאה ממנו מעוררת בו דחפים רצחניים. יואל אדולפְסון הוא בן דוד של האחים בֶּר, והדמויות שלו נוטות להשמיע את קול השפיות. יואל, שגם מצלם ועורך את הסרטונים, הוא האיש בעל הידע הטכני הרב ביותר והדמויות הבדיוניות שלו הן סוג של מבוגר אחראי, של מישהו שיודע שהוא צריך להיות טייט ולהגיע למקומות בזמן ולעמוד בהתחייבויות ולהגיש חשבוניות. הוא יודע איך לאכול צדפות ואיך להתנהג ברשות הרבים ואיך להסביר דברים, השוודית שבפיו משובחת יותר משל האחים והדיקציה שלו תמיד ברורה ומובנת. במושגים של שוודיה הוא השידוך האידיאלי.

צפיתי בכל הסרטונים מן המוקדם למאוחר וגיליתי שכמו לבטהובן, גם ל-IJWTBC יש שלוש תקופות – מוקדמת, אמצעית ומאוחרת. מצד אחד יש מאפיינים משותפים לכל התקופות, כמו תכונות האופי הבסיסיות של כל אחת מהדמויות, ומצד שני יש התפתחות סגנונית. בסרטונים המוקדמים, שרוח סרטי סטודנטים שורה עליהם, יואל מופיע יחסית מעט והתוצאה היא עולם קלאוסטרופובי וגלמוד שויקטור ואמיל חולקים רק אחד עם השני. הקשר ביניהם סימביוטי ומטריד. מצד אחד ויקטור כרוך אחרי אחיו הקטן בחיפוש מתמיד אחר תשומת לב, אישור או הכרה, ומצד שני כמעט כל דבר שאמיל עושה מוציא אותו מדעתו. האינטראקציה ביניהם מגיעה מהר מאוד לצרחות או למכות:


("גיטרה", עם כתוביות בעברית. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

בהרבה מקרים המשבר מתרחש על רקע פעילות אופיינית לתרבות השוודית, למשל אפיית עוגיות זנגביל, קישוט עץ אשוח או הרכבת רהיט מאיקאה:

("עוגיות חג המולד", אפשר להפעיל כתוביות באנגלית)

("אשוח חג המולד", לסרטון זה אין כתוביות מכיוון שברור לגמרי מה קורה בו)

("שולחן צד", גם כן ללא תרגום אבל מובן לחלוטין - הקונטקסט יהיה מוכר במיוחד לישראלים)

זה קורה מכיוון שויקטור כמֵה להשתתף בחוויה השוודית כמו כל שוודי נורמטיבי, בעוד אמיל מסרב בתוקף לשתף פעולה. ההתעקשויות של ויקטור פוצעות את עולמו הפנימי של אמיל – ויקטור פשוט חוֹרֵן אותו, כמו שחלק מעמיתיי היו אומרים – ובתגובה הוא מתריס כנגדו או מתרשל. כמעט בכל הסרטונים המוקדמים ישנה התייחסות לאימת המיץ, שעשוי להישפך על הרצפה בלי שינגבו אותו; בחזונו האפוקליפטי של ויקטור, הרשלנות הילדותית של אמיל תוביל לידי כך שכל האנושות תטבע במיץ ותאבד:

("מיץ", עם כתוביות לעברית. חלק ראשון של הסאגה. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

("האחו", עם כתוביות לעברית. חלק שני של הסאגה. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)


("פייסבוק איננו אנונימי", עם כתוביות לעברית. חלק שלישי של הסאגה. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

("הבור", עם כתוביות לעברית. חלק רביעי של הסאגה. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)


("טפיל שיחות", עם כתוביות לעברית. חלק חמישי ואחרון של סאגת המיץ. לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

חוץ מהבלחות מזדמנות של יואל ושל עוברי אורח אקראיים, בתקופה המוקדמת ויקטור ואמיל בודדים בעולם, או ליתר דיוק, לכודים בתוך דגם מוקטן של שוודיה. מי שצפה בכל הסרטונים שהועלו לפוסט הזה עד כה בוודאי הבחין שכל צילומי הפנים מתקיימים באחד משני סוגי בתים, בית עירוני בסטוקהולם ובקתת קיץ כפרית (sommarstuga). הבית העירוני מרוהט כולו מקטלוג של איקאה, מהמצעים עד התחתיות לכוסות, מהתריסים עד העציצים, אבל גם הבקתה טיפוסית מאוד. הקירות החיצוניים שלה אדומים עם פינות לבנות, והריהוט בפנים הוא משנות ה-60, עם ספסלים ירוקים, שטיחים מפוספסים, וילונות פרחוניים ושולחנות מעץ מלא. אלה בדיוק הבתים שמדריכי תיירות וספרי לימוד שוודים מלאים בתמונות שלהם עד אפס מקום. כמו בילבי בת-גרב שמנהלת חיים בלתי-תלויים בוילה "וילֶקוּלה", גם ויקטור ואמיל מתקיימים נטולי הקשר בבקתה שלהם, שם חייהם השוודיים – הנעים איפשהו על הציר בין חג המולד לפסחא – קורסים בהדרגה לידי חורבן טוטאלי. צילומי החוץ נערכים לעתים קרובות ביער או באחו, שם שמש חורפית עצובה מלטפת את הפנים הנעריים האבודים, עם או בלי שלג, על רקע דמדומים אפורים. הם מפגישים את הצופה ללא ידיעתו עם מושגי יסוד של ההוויה השוודית. בהינתן שעד אמצע המאה ה-19 כמעט 90% משטחה של שוודיה היה כפרים עניים, האחו והיער הם מקומות מוחלטים, מרחבים אינסופיים של ייאוש ובדידות שהמפלט היחיד מהם הוא לחמניית קינמון. כשישראלי שמכיר רק יערות של קק"ל שומע את המילים "אני ביער", הוא שואל: "איזה יער?". לעומת זאת כששוודי שומע את המילים "אני ביער" אין לו מה לשאול, הוא כבר יודע, הרי מדובר ביער, היער האחד והיחיד שיש, היער הנצחי. 

גם סרטוני התקופה האמצעית והמאוחרת מצולמים באותם מקומות וכוללים פעילויות שוודיות מאוד, אבל רואים שהם נעשו עם ציוד משובח יותר ושהושקעה בהם עריכה אינטנסיבית יותר. במהלך השנה הראשונה לקיומה (מתוך ארבע) זכתה השלישייה להצלחה יוצאת דופן – מספר הצפיות הממוצע בסרטון שנחשב לפופולרי בערוץ הוא 2.5 מיליון. כל אוכלוסיית שוודיה מונה 9.5 מיליון גולגולת, ובהנחה שרוב הקהל מסתפק בצפייה אחת בכל סרטון - פירוש הדבר שכמעט שליש מאוכלוסיית שוודיה צפה בויקטור, אמיל ויואל. שילוב של שיתופי פעולה וחסויות מזדמנות שחרר אותם לפיכך מהצורך בעבודה אחרת מלבד כתיבה, צילום ועריכה של סרטונים חדשים, ורואים את זה. בנוסף, הסרטונים האמצעיים והמאוחרים הם משמעותית אפלים פחות מסרטוני התקופה הראשונה. זה לא שמשהו בתנאים הבסיסיים השתנה – ויקטור ואמיל עדיין נידחים ומנותקים, שוודיה עדיין מלנכולית ומנוכרת, והפתרון היחיד לקונפליקטים הוא עדיין רצח או סתם גרימת מוות ברשלנות לזולתך – ועם זאת, פורמטים קלילים יותר כמו "10 תירוצים למה איחרת לעבודה" או "18 דרכים להתמודד עם האפשרות שקיבלת אבן ליום ההולדת" מעידים על כך שהתוכן מתרכך בהדרגה, ושיש נכונות למשוך גם קהל צעיר יותר ודיכאוני פחות. הקהל מצדו אוהב אותם ללא תנאים. יש מי שסבור שהתקופה האפלה יותר הייתה טובה יותר, אבל דעה זו איננה הקונצנזוס.

מבין כל הפרמטרים – איכות הצילום והעריכה, המקוריות, האינטנסיביות של השימוש במסך ירוק, ההשקעה המרובה בשירים כשיש כאלה, היופי החיצוני הרב של ויקטור ואמיל – ברור לגמרי שהמעריצים הצעירים מעריכים יותר מהכול את התסריט. רפליקות נבחרות מתוך כל סרטון הופכות מיד לקאלט. רוב התגובות פשוט מצטטות אותן שוב ושוב בהנאה ובאותיות גדולות. כך נכנסו לפנתיאון משפטים חסרי כל שחר, כמו "תאכל את הלחמנייה, לכל הרוחות" ("Ät bulle nu, för helvete") או "קצת מיץ היום זה הרבה מיץ מחר, ותוך שבוע כולנו נטבע במיץ" ("Lite saft idag är mycket saft imorgon, och efter en vecka så kommer vi alla att simma i saft"), וכמובן "אבל עכשיו משחת השיניים נגמרה" ("Men nu är tandkrämen sluuuuut"):

("משחת השיניים נגמרה", עם כתוביות בעברית, לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

המשפט האהוב ביותר לא נאמר אף פעם באף סרטון, אלא הוקלד על ידי ויקטור והופיע על מסך המחשב שלו במערכון הידוע "לאונרדו דיקפריו" – "המוות פה, כולנו עומדים למות ואנחנו מתים" ("döden är här vi kommer att dö och vi dör"):

("לאונרדו דיקפריו", עם כתוביות בעברית, לאיכות גבוהה יותר לחצו כאן)

אכן בכל שלוש התקופות כאמור, סרטונים רבים מסתיימים במוות של אחד מהשלושה, לפעמים יותר מפעם אחת בסרטון. על פניו קשה להסביר למה צריך להידרדר פעם אחר פעם למחוזות קיצוניים כל כך. קבוצת המערכונים האמריקאית הידועה "Extremely Decent" הוציאה פעם סרטון עלהבחור הזה שמתעקש תמיד לסחוב את כל השקיות מהסופרמרקט בפעם אחת, והסרטון מראה את נתיב הייסורים שהוא עובר מהמכונית למקרר; המחשבה הראשונה שהייתה לי כשראיתי את הסרטון הזה הייתה שאם IJWTBC היו מצלמים אותו, הוא היה מסתיים בזה שהשקיות קורעות את גופו של הגיבור עד שהוא קורס מדמם לפני דלת הכניסה. ויקטור, אמיל ויואל לעולם לא היו נותנים לו להגיע לספה, הוא פשוט היה נרצח בידי שקיות ניילון חודרניות. פתרון ביניים מתון לא היה עולה על דעתו של אף אחד. בלי הקצנה אין דרמה, ומה לעשות שלאחר שהקצנת די זמן בכיוון מסוים נוצר מומנטום שאי אפשר לשבור? כשאתה נופל מהצוק שדהרת לעברו – עשה זאת בלי היסוס ובלי חרטה, מלמדים אותנו IJWTBC. זהו מותר האמנות מחיי היומיום, שבהם למרבה הצער צריך להתחשב בדברים כמו זכויות אדם, מע"מ ולוחות הזמנים של הרכבת. באמנות, גם אם הפורמט שלה איננו אלא סרטון אינפנטילי ביוטיוב, יש ללכת עד הסוף המר, גם אם המשמעות היא שויקטור ימות לפחות שלוש פעמים במהלך הפרק. אין דרך חזרה.

***

נחשפתי ל-IJWTBC בזמן עבודה באופרה והטירוף המדהים שלהם האיר את העבודה שלנו באור בעייתי. משלושת השוודים הבנתי באופן סופי ומוחלט שנמאס לי מאמנות שלא הולכת עד הסוף כמוהם, ובמיוחד נמאס לי מאופרה שלא הולכת עד הסוף כמוהם. אופרה היא ז'אנר מוגזם ודפוק וזה מה שטוב בה. אם מנסים לנרמל אותה, התוצאה היא שעמום. חברים, אין יותר מחילה. אני מסרבת לראות אופרות ללא בימוי, פשוט מסרבת. אני לא מתכוונת לאופרה בביצוע קונצרטנטי שעולים לשיר עם קלסרים שחורים ושמלות ערב – זה לא אופרה, זה פשוט קונצרט. אני מדברת על הסיטואציה שבה כבר קמנו ב-5:00 לפנות בוקר כדי להרכיב ציוד ונשארנו עד 2:00 בלילה כדי לבנות תאורה ואחד הסולנים כבר הכניס אגרוף לארון חשמל בגלל חילוקי דעות עם מעצבת התלבושות ובקרדיטים כתוב שיש במאי. אופרה מבוימת, בקיצור - כולנו יודעים במה זה כרוך. בסיטואציה כזאת אם מחבלים בעבודת הבימוי – למשל אם מקצצים בלוחות הזמנים שלה כך שאין אפשרות להטמיע את המשחק בכל המשתתפים, או אם המנצח דורש פתאום שהבימוי יבוטל – אין טעם, פשוט אין טעם להתפשר על בימוי-אמצע חלקי ומוטל בספק. כבר עדיף קלסרים. כמו כן אסור לקרוא "בימוי" למשהו לא מבוים. אנשים שעומדים פרונטלית ושרים זה לא בימוי, אלא אם כן בהקשר הכללי של שאר הבימוי זה מסומן כרגע מיוחד ויוצא דופן ואז גם התאורה היא בהתאם, או אם כל הקונספט של הבימוי מבוסס על עמידות פרונטליות שכאלה, כמובן בצורה שמעניקה להן משמעות. אבל סתם לעמוד ולשיר – לא מוצדק בעליל. על הבמה צריכים לקרות דברים, רצוי מעניינים.

לבימוי יש אספקטים רבים שמשחק הוא רק אחד מהם. אתייחס קודם אליו ואגיד דבר-כפירה חמור. זמרי אופרה מקדישים הרי לפחות 8 שנים להכשרה קולית רק כדי לבנות את כלי הנגינה שלהם, לפעמים לפני שהם מתפנים לבנות גם את המוזיקאי שבהם. הדבר החמור שאני רוצה להגיד הוא שאם כבר זכינו והגענו למצב שיש לנו זמר שעובר תזמורת עם קול נעים וטכניקה יציבה, אז לצורך ביצוע אופרה זה ממש לא סוף העולם אם הוא לא מוזיקאי מדהים, אבל זה דווקא כן סוף העולם אם הוא לא מוכן להיות שחקן. באמת לדעתי כל עוד יש לו נכונות לשחק – נכונות! לא צריך להיות דיוויד טננט! – אז זה לא נורא אם הוא עוד לא מוזיקאי עצמאי או בשל. כשמקשיבים לכישרונות צעירים ומבטיחים מגלים שאכן קורה לפעמים שההחלטות המוזיקליות עוד לא נלקחות אצלם באופן יזום ואחראי כי הם עסוקים יותר בהפקה קולית, ואני רוצה להגיד לכם שדווקא בהפקת אופרה זה לא אסון, כי יש הרבה גורמים שלוקחים על עצמם אחריות מוזיקלית בדיוק בשביל המצבים האלה. התזמורת, המנצח, המלחין עצמו – כל אלה עוזרים למוזיקה לקרות בין אם הזמר לוקח את זה על עצמו באופן פעיל ובין אם לא. אם הוא כן והוא בא מהבית עם מיליון רעיונות מוזיקליים יפים ומקוריים אז זה כמובן נפלא, אבל אם לא – כל עוד המנצח והתזמורת הם טייט והעסק כתוב ומתוזמר היטב והזמר שר תקין מבחינה טכנית, אז הקהל ייהנה מהמוזיקה בכל מקרה ולא יטריד את עצמו בשאלות אם הפרייזינג והדינאמיקה אצלו באמת רגישים אינטליגנטיים בתיבה 32 או שהיה אפשר לעשות את זה אחרת. לעומת זאת אם הבמה משעממת או מכוערת, אז הסבל יהיה רב – וזה קורה כשאין משחק. יש במאים שמנסים לעקוף את אי המשחק של הזמרים על ידי עבודה עם ניצבים-שחקנים בתפקיד אילם. זה לדעתי לעג לרש. שחקנים אילמים יכולים עקרונית להעצים את המשחק כשיש כזה, אבל כשאין – המצב ממילא אבוד. האאוטסורסינג יהיה גלוי מאוד אם הזמרים עצמם לא משחקים. ואם יש זמר עם נכונות לשחק אבל בלי כישרון בתחום? זאת באמת אחרונת הבעיות. יש דרכים טכניות להשתפר במשחק, זאת לא בושה לא להיוולד עם זה. אנחנו הרי נולדים כגושי שומן חלקלקים ודי מטומטמים. אם אפשר ללמוד לרקום ולאכול במקלות אכילה, אפשר ללמוד גם לשחק. ייתכן שזה קשה מאוד לרובנו כי זאת באמת אמנות מעודנת, ובכן, זה לא נורא אם לא מצליחים בזה במיוחד כל עוד יש לפחות נכונות בסיסית. במאי טוב יכול לעזור לזמרים לשחק טוב יותר. אבל הזמרים חייבים באופן חד משמעי לרצות לשחק. אנשים שחושבים שבמה באופרה היא ערך מוסף לפרטיטורה לא יוטרדו בכלל מחוסר משחק, אבל הם ממילא טועים. אופרה נוצרה לראשונה על ידי אנשים שהקדישו את עצמם לרעיון שתפקיד המוזיקה הוא לשרת את הטקסט, ולכן עד היום מלחינים אופרה אך ורק כדי שייעשה ממנה תאטרון. אם מלחין שכותב אופרה לא מעוניין בתאטרון, הוא ילחין במקום זה קנטטה או אורטוריה או מחזור שירים. יש מספיק ז'אנרים ווקאליים שאין בהם תאטרון וזה גם מגניב. אבל אם עושים אופרה צריך לעשות גם תאטרון, ואם התאטרון לא קורה מכל מיני סיבות אז כל העניין אבוד, שקרי ותפל.

אספקט אחר של בימוי זה פרשנות. כשהופכים ליברטו למשהו ויזואלי יש שאלות שצריכים לענות עליהן. יש שאלות שהמעצב עונה עליהן, כמו מה ויולטה לבשה באותו יום אומלל, ויש שאלות שהבמאי יכול להחליט שהוא עונה עליהן, כמו למה היא שרה את הצליל הגבוה דווקא שם – מה לעזאזל קורה שמצדיק קלימקס מוזיקלי? או מי הנמען של האריה שההוא בדיוק שר? רמז – לא הקהל ולא המנצח. וגם לא אלוהים בבקשה, כי זה נורא משעמם. הבימוי יכול להחליט שהוא עונה על כל מיני שאלות כאלה, ואפשר להתווכח אם הוא עונה עליהן בצורה מגניבה או בצורה אינפנטילית. אבל יש דבר אחד שמאוד מטומטם לעשות, ומדי פעם יש חכמולוגים כמו המנצח או זקנים בקהל שעושים את זה, וזה להגיד דברים כמו: "ברצ'יטטיב הזה הם היו צריכים להיכנס מאותו צד כי הם מדברים אחד עם השני", או "בפרטיטורה כתוב שהיא בלונדינית אז היא צריכה להיות בלונדינית" או "צריכה להיות לו חרב ביד כי הוא בדיוק אומר שיש לו חרב ביד" וכל מיני כאלה. אני מבינה שראיתם את אותה הפקה סטנדרטית עשרות פעמים וקשה לכם לדמיין פרשנויות אחרות שמחפשות בטקסט גוונים אחרים, ואני מבינה שקשה לחלק לדמיין מצב שהבמה סותרת את הטקסט אבל מוציאה פתאום את הסאבטקסט, וזה בסדר – אתם לא חייבים לשבור על זה את הראש, בשביל זה יש במאי. אתם לא צריכים לראות את האופרה מזווית חדשה ומעניינת, הבמאי הוא זה שאחראי לעשות את זה. אם אתם חושבים שאתם יכולים להחליף אותו, בבקשה, בואו נראה מה תצליחו לייצר. אה, קלסרים? הבנתי. תודה.

לא אכפת לי, בקיצור, אם אני רואה הפקה תקופתית או מודרנית, אם הבימוי נטורליסטי או סימבוליסטי. גם לא אכפת לי אם חוץ מכיסא אחד ואקדח פיקות אין שום תפאורה, או אם התפאורה כוללת אדרבא שלושה פילים וסוס – אני רוצה לראות בימוי. דונלד מקינטייר שר ווטאן בביירוית עם פייר פאקינג בולז ועדיין עשה בימוי. זאת אומרת שלאף אחד אין פטור מבימוי. כולם צריכים לעשות בימוי, כל עוד יש בימוי.

***

מובן מאליו ששלישיית IJWTBC לא פועלת בוואקום. יש בשוודיה סצנה פעילה של יוטיוברים שמעלים סרטונים בעקביות ואף מתפרנסים מכך יפה. הטלוויזיה השוודית עלתה מהר מאוד על הפוטנציאל הכלכלי שיש לצעירים האלה וליכולתם לסחוב קהל מהאינטרנט לטלוויזיה, והמציאה שלל דרכים לקדם אותם וליצור ביניהם קרוס-אוברים מצליחים. ביוטיוב השוודי פועלים כמה גורמים ויראליים שהצליחו למנף את עצמם לעולם המסחרי ביעילות מרשימה, והם משתפים פעולה ביניהם ומפרגנים אחד לשני, למשל סיימון לוסטי – שוודי דרומי שלמעשה לא באמת מדבר שוודית אלא דיאלקט מחריד של סקונה (skåne) שהוא כמעט דנית; קלרה הנרי, חברתו שגם השתתפה בעונה השנייה של הסיטקום של IJWTBC; בחורה קצת יותר יצירתית ותיאטרלית בשם קֶיוֹ שעלתה לגדולה כשתרגמה מילולית לשוודית שירים מפגרים באנגלית, ולהפך; וכן הלאה. כל הסרטונים שנוצרו על ידי יוטיוברים שוודיים מקצועיים מתאפיינים באיכות צילום גבוהה ועריכה מושקעת שהם למעשה סטנדרט מקובל, אבל רק IJWTBC מתמידים בתחזוק עמוד ראשי שהוא אמנותי, כלומר שתוכנו הוא פיקשן מתוסרט ומבוים (גם אם חומריו הראשוניים הם בעלי בסיס אוטוביוגרפי). יתר היוטיוברים השוודיים משתמשים בפלטפורמה רק כדי לצלם בלוגים אישיים, לעתים קרובות בצורה יצירתית וחמודה אבל לרוב לא יותר מזה – מה שמעלה את השאלה, איך לעזאזל הם הפכו לוויראליים. במקרה של קיו אפשר להבין – היא מצחיקה וחריפה באמת. אבל קלרה הנרי, שקנתה לעצמה בית בסטוקהולם אך ורק מרווחי היוטיוב שלה, באמת לא מעניינת במיוחד. לא ברור בכלל איך בלוג שמבוסס על בחורה לא מעניינת עם תובנות לא מעניינות הופך לוויראלי ברמות של רכישת בית בסטוקהולם. 

למעשה גם IJWTBC מתחזקים עמוד יוטיוב משני שמוקדש כולו לבלוגים, לשאלות ותשובות, לטעימות ניסיוניות של אוכל משונה לבקשת המעריצים (“for your viewing pleasure”, כפי שיואל נהנה עד בלי די לומר באנגלית כמעט בכל סרטון שכזה) ולתחרויות בינם לבין עצמם בכל תחום אפשרי – החל מבאולינג, עבור בבניית בית זנגביל (ויקטור ניצח) וכלה בזיהוי עיוור של ג'אנק-פוד מכל סוג ומצב צבירה. ועם זאת העמוד האישי לא מסגיר באמת מידע אישי; למעשה הוא לא מביא אינפורמציה אינטימית יותר מזאת שמביא העמוד העיקרי, זה שכולו קולנוע עלילתי. מדהים שגם ליוצרי יוטיוב, שהצלחתם כרוכה לבלי הפרד בפלטפורמה שמבוססת על הפיכת האישי לציבורי, יש בכל זאת תודעת פרטיות. אף על פי שסרטונים רבים בערוץ הרשמי מתחילים ונגמרים עם ויקטור בין השמיכות (כלומר, כשהוא קם בבוקר וכשהוא הולך לישון בלילה) אי אפשר לומר שזה מקרב אותנו לידע שלם יותר של מה הוא חושב ומרגיש. למעשה אנחנו לא יודעים בעצם כלום על המחשבות או הרגשות של אף אחד מהם. נראה ש-IJWTBC מצפים שמי שזה מעניין אותו ימצא את התשובה לבד או, עדיף, לא ימצא אותה בכלל כי זה גם ככה לא עניינו. זה בולט מאוד דווקא על רקע הסרטונים שבהם הם עונים על שאלות מעריצים. הם צילמו כמה כאלה, כל אחד פחות נלהב מהשני. השאלות חוזרות על עצמן, התשובות קצרות רוח. ייתכן שזהו החלק המנוכר ביותר בכל מפעלם הסינמטוגרפי. התשובות האמתיות בסרטונים האלה לא ניתנות בתשובה לאף שאלה. באחד מהסשנים האלה שואלים אותם, למשל, מאיפה ההשראה למערכונים העלילתיים, ואמיל מיד עונה "מלהסתובב עם חברים" ויואל עונה "מהאינטרנט" וויקטור לא עונה בכלל. אחר כך שואלים אותם האם הם שקלו ללמוד משחק או קולנוע באופן מקצועי ואם כן אז איפה כדאי. יואל מיד מזכיר כמה מוסדות מרכזיים שנותנים לדעתו כלים מועילים, כמו היכרות עם תוכנות עריכה מקצועיות, ציוד וכדומה, וכשמגיע תורו ויקטור אומר שהוא לא חשב על זה אף פעם, כי הוא לא חושב על מה שהוא עושה כעל משחק בכלל; הוא פשוט עומד מול המצלמה ומתנהג כמו עצמו. כמה שנים קודם לכן כשהוא נשאל בדיוק את אותה שאלה - האם אתה שוקל ללמוד משחק - הוא ענה מיד "בשום פנים ואופן לא. אני לא שחקן. אני יודע רק לצרוח ולעשות פרצופים." אחר כך מגיע החתול שלו ומתיישב עליו והוא מלטף את החתול עד סוף הסרטון.