רבים מכם בטח חושבים שיש בעיה מסוימת בכותרת, כגון זה שהנוסע הבריטי המפורסם שסייר בארץ ישראל בין השנים 1863-1864 קרוי הנרי בייקר טריסטראם ולא סטפן בקשל טריסטראם. אבל אם יש לכם בעוונותיכם מנוי לערוצי הפרימיום, ובפרט אם יש לכם מנוי לערוץ הטיולים (Travel Channel), אתם מבינים למה הכוונה. העונה השנייה של "בעלי החיים הקטלניים בעולם" (Deadly 60 בלעז) משודרת כעת, או תהיה משודרת בקרוב, וכמו בעונה הראשונה נראה בתוכנית את סטיב בקשל, הרפתקן בריטי חסון שגודלו כשלושה וחצי עצי פיקוס וחזיר בר בינוני, מלווה בצוות צילום מפויח, מריר ומדוכא, תר את קצותיה האקזוטיים של הבריאה בחיפוש אחר בעלי חיים שהם, לדבריו, קטלניים לאו דווקא לבני אדם אלא בהקשר הכללי של ההביטאט שלהם.
אנשים מסוימים שראו לתומם פרק טיפוסי מהעונה הראשונה, למשל זה שבו בקשל מתגרה בסוסי יאור, בורח מקרנף משתולל ומניח לשלל זוועות להתחכך בו באופן עוכר-שלווה, שאלו את עצמם האם התוכנית לא מתאימה לערוצי האקשן יותר מאשר לערוץ הטיולים. ולשם המהלך המתודי שלפנינו נניח רגע לעובדה, שלאנשים האלה יש איזו הבנה מוטעית לגבי טיבו של ערוץ הטיולים, כאילו ערוץ הטיולים נועד באמת להמליץ לציבור על מסלולי טיולים ברחבי ממלכת הריאליה. כי באמת צריך להבין, שלערוץ הטיולים אין שום קשר לתיירות משום סוג. אי אפשר לצפות מאנשים לקבל רעיונות קונסטרוקטיביים לטיול, למשל, מתיעוד משלחת לאנטארקטיקה האוסטרלית על גבי מפלסת קרח סובייטית ("לטייל באוסטרליה" פרקים 1-10) או מתיעוד מסע ברחבי ניו סאות' ויילס על גבי חד אופן ("לטייל באוסטרליה", כל יתר הפרקים). ובכלל, ערוץ טלוויזיה שמנסה לשכנע אותנו שד"ר סאלי גריינג'ר בת ה-17 היא אשתו החוקית של גרג גריינג'ר בן ה-800 מלכתחילה אינו מנסה לטעון לרציונאליות. אנו מסכימים, אם כן, שכל קשר בין ערוץ הטיולים לבין טיול ממשי בעולמו של האלוהים הוא מקרי בהחלט.
ועדיין, איך שלא נסתכל על זה, אי אפשר לראות איך רשימת "הקטלניים" של בקשל רלוונטית לערוץ הטיולים, אלא אם כן מדובר בטיולים בגיהינום, או אם הערוץ יישנה את שמו מ"ערוץ הטיולים" ל"ערוץ הקולוניאליזם". כי באמת מה שמתרחש בתוכניתו של סטיב בקשל, היא שצוות בריטי יוצא לחרף נפשו בשממה פראית כדי להביא למלכה את היהלום ה-1,188 לכתר האימפריה, איזה Lesser Star of Puerto Rico כזה או אחר. אמנם נכון שבקשל וצוותו אינם נוגעים באוצרות הקולוניה – רק מתעדים, כביכול, את 60 ה"קטלניים" – אבל אחרי הכול אין מעשה תיעוד שלא נוגע במציאות ומשנה אותה. נכון גם שהם אינם מתיימרים להביא לילידים לא את נימוסי השולחן, לא את שייקספיר ולא את ישו, אבל בסופו של דבר הם אכן נושאי אבוקת התרבות במובן זה שהם סוכני הידע הקונקרטי היחיד. שכן כלל הידע האקולוגי, הזואולוגי, הבוטני, הגיאורפי, הגיאולוגי והטכנולוגי מצוי בידיהם. למעשה, גם כאשר הם נעזרים בניסיונו ובהתמצאותו של מדריך ילידי תוך הבעת הכרת תודה וכבוד לכישוריו ניכר שכישורים אלה, דוגמת חיקוי קריאות החיזור של הגורילה, נחשבים כאן לאינטואיציה בלבד בעוד הידע האמיתי, התקף והרלוונטי אודות העולם מצוי בלעדית בידיהם של בני המערב. יתרה מזו, החלישה על תחומי הידע מתרחבת לכדי חלישה על כלל המיומנויות האנושיות. באמת צריך להודות שבקשל – ג'ודוקא בעל חגורה שחורה, מטפס הרים מקצועי ומחברו של ספר על אינדונזיה – חוץ מללמוד דף גמרא הוא יודע לעשות באמת כל דבר.
בקיצור, נראה שאין טעם להתכחש לכך: עם כל חנו, קסמו וכוונותיו הטובות, בכל זאת התגלגל הקולוניאל הבריטי גם ב-gentle giant שלנו, סטפן (סטיבן) ג'יימס בקשל, שתביעתו העיקשת להבין, לכמת להסביר ולתעד את העולם הפראי סביבו היא – בעל כורחו ובניגוד אולי לרצונו – תביעה מתוך ולמען כוח, כדי להשיג שליטה בלא מוכר, כדי להכפיפו מבלי משים למרות המערב. שהרי מי שמתווה את גבולות הידע, מי שיש לו האמצעים לנוע בעולם ולספר סיפורים על העולם, הוא בהכרח מי ששולט בעולם, או מנסה לשלוט בעולם או עתיד לשלוט מתישהו בעולם. בקשל אינו תייר, שלא תטעו: הוא ממשיכם של ריצ'רד לב הארי, של לורנס איש ערב, של רודיארד קיפלינג וכמובן של הנרי בייקר טריסטראם. שלא לדבר על סר פרנסיס דרייק, קפטן ג'יימס קוק, גנרל אלנבי, סייקס ומק'מהון, בארון רוברט קלייב וג'יימס בונד. הוא קולוניאל גם באספקט הגיאוגרפי של שליחותו וגם באספקט הזואולוגי שלה: הוא לא רק מקנה לעצמו דריסת רגל בטריטוריה אנושית זרה לו אלא גם בעולמם של בעלי החיים. מתוך הערצה עמוקה אליהם, כמדומה, הוא מגדיר, סופר וממיין אותם, משווה ביניהם, מדרג אותם ומעניק להם ציונים, מציג אותם ברוך אמנם אל מול ארטילריה כבדה של מצלמות ועל ידי כך מנכס אותם, הופך אותם למוכרים לו ואת עצמו לעליון עליהם, למרות ואולי בגלל התפעלותו הכנה מהם. כך הופך בקשל לחסין ומוגן מפניהם במובן הרחב, האימפריאלי של המילה.
אם כך מדוע בכל זאת מופיעים כיבושי הקולוניות של בקשל ב"ערוץ הטיולים"? על פי אחת הגישות, הסיבה לכך היא התרגום הלקוי של שם הערוץ, Travel Channel, שלא היה צריך לתרגמו "ערוץ הטיולים" אלא "ערוץ המסעות". מסע איננו טיול. לטיול יש קונוטציה מסוימת של הנאה קלת דעת, ובקרב משלחתו של בקשל יש אולי קלות דעת מסוימת אבל חוץ מבקשל אף אחד בעליל לא נהנה ("היינו צריכים לקום מוקדם במיוחד כדי להספיק לראות את שועל הנמלים התלת-ראשי, ולקום בשעה מוקדמת כל כך יכול לגרום לאנשים מסוימים להיות זועפים למדי. מה שלומך, ג'וני?" "אני זועף למדי."). יש מעט מאוד הנאה, תסכימו איתי, מדשדוש בבוץ שורץ עלוקות עד למותניך תוך סחיבת ציוד צילום כבד כשפסיכופת מקפץ לפניך בחיפוש אחר נחשים ארסיים. אף אחד לא מטייל ב"60 הקטלניים", אבל מסעות יש שם בלי סוף. יש רק בעיה אחת עם התיאוריה הזאת והיא שהתרגלנו לחשוב על מסעות בעידן המודרני כבעלי משמעות פסיכולוגית לא פחותה, ואולי אף ניכרת יותר ממשמעותם הגיאוגרפית, והנה אנחנו במאה ה-21 ואנחנו עדים למסע שאין לו שום נגיעה לנפש האדם, שאין בו שום התבגרות או חניכה. בקשל לא לומד ולא משתנה לעולם. להיפך, הוא יוצא אל מסעותיו מצויד מראש בכל הידע שיידרש לו. והוא לא יכול להתבגר כי עצם היציאה למסע תלויה נואשות בהישארותו ילד נצחי. מסעו אובייקטיבי, בעל אמביציות דרוויניסטיות, ואין מאחורי רובד הפשט שבו שום רז, דרש או סוד. מסעי בקשל הם אם כך מסעות מדיוואליים, מעין ספר ביסטיאריום מצולם. כל תכליתם של מסעות כאלה להציג לקורא את פלאי העולם כהווייתם, פשוט מכיוון שהוא, הקורא, אינו יכול לפרוץ את גבולות הקהילה כמו הנוסע, ובתוך כך הופכים פלאי העולם לדבר-מה ידוע, מאולף ומרוסן. כזה הוא הביסטיאריום של בקשל ולכן קשה לנו לכנות את מפעלו במילה "מסע" כפי שאנחנו מבינים אותה היום.
ועדיין, מסעי בקשל מציבים לפנינו קושי. אם בקשל כבר יודע הכול, ואם הוא לא יכול להשתנות, מהי בכל זאת המוטיבציה מאחורי פרויקט המיון, הדירוג והתיעוד של "בעלי החיים הקטלניים בעולם"? ולמה להכיר את העולם לצופים באורח כה מדיוואלי, אחרי הכול הם מן הסתם כבר שמעו על קולומביה הבריטית ומודעים לקיומה של נמיביה?
מכיוון ששאלתם, אענה לכם לשם שינוי בפשטות: למסעי בקשל, יותר מכל דבר אחר, מוטיבציה ארוטית. כי מהי אותה רשימת חיות פרא שמנהל בקשל באובססיביות הגובלת בנוירוזה, אם לא רשימת דון ג'ובאני שבה מתועדים כל כיבושיו, ועוד לפי אזורים גיאוגרפיים? ומה עושה בקשל, אם לא לחדור להביטאט קיים ולכפות על יצוריו את המבט הגברי הפנורמי, הלאומי, ההיסטורי, ובקיצור האימפריאלי? האם יש מבט ארוטי יותר ממבטו של הכובש-הנוסע, הממיין את העולם ומחלק לו ציונים, חמוש במצ'טה ובעדשת מאקרו? ומי הוא בעצם סטיב בקשל, אם לא הזכר הדומיננטי ב-ה' הידיעה וב-ז' דגושה, המכונן את עצמו על ידי אובייקטיפיקציה ופטישיזציה של סביבותיו?
ישנן לא מעט סצנות ב"60 הקטלניים" שתומכות בטענה זו, אבל בינתיים נסתפק בשתיים מהן, מתוך הפרק שהוקדש לניסיונו של בקשל לתעד מקרוב את עיט הרפיה (Harpy eagle). לפני שהוא יוצא לדרך, הוא משתתף בטקס של נשות השבט האינדיאני המקומי, הכולל צביעה סימבולית של הטורסו. בקשל מתפשט כמובן ותנו לי לעדכן אתכם, זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בסדרה. לא מעטות בכלל הן הסצנות שבהן המצלמה מתרפקת על גופו הבנוי כמקלט אב"כ, תוך הדגשת מוטת כתפיו הבלתי-מצויה וקיבורותיו המופרכות ברוחבן. כך או כך הוא מפקיר עצמו לטקס הצביעה תוך בקשה, המתקבלת בהתעלמות מוחלטת, שהצובעת תבחר בעיצוב מינימלי במידת האפשר. בקיצור, האינדיאנית מציירת על בקשל פסים ארוכים המייצגים, כך מוסבר לנו, נחש היוצא מן היער. לא אעליב את האינטליגנציה שלכם בכך שאסביר את טיבה המובן מאליו של המטאפורה הזאת. בהמשך הפרק מתנהל מעקב סבוך ורצוף קשיים אחרי נקבת עיט הרפיה, המקננת, שימו לב, בתוך עלוותו של העץ הגבוה ביותר ביער. זה המקום לציין שעל מנת להכניס חיה כלשהי לרשימת הקטלניים, על בקשל לתעד אותה בפעולה בבית הגידול הטבעי שלה ובגובה העיניים: לא מספיק לדבר תיאורטית על החיה ולהראות צילומים מושאלים מנשיונל ג'יאוגרפיק, אחרת לא הייתה תוכנית. בקשל והצוות צריכים לתעד את החיה מתוך עולמה שלה, ולכן מיקומה הפאלי של נקבת העיט, "בת שלמה במגדל" ממש, מציב קושי ניכר לבקשל ולחבורת הגברים שלו. הם מנסים לטפס אל נקבת העיט, שמצדה ממש לא מעוניינת בחברה. כל ניסיונות הטיפוס כושלים, ושום עץ ביער לא גבוה מספיק כמו העץ של נקבת העיט, לכן אי אפשר להשקיף אליה מעץ אחר, ומובן מאליו שהיא לא מתכוונת לרדת למטה. הסיטואציה הזאת בעייתית מאוד, שכן היא חושפת מצוקת אימפוטנטיות קשה. מה עושים? בקשל והחבורה מחליטים לצלם את ההרפיה מן הקרקע, ומציגים לראווה עדשת מצלמה קולוסאלית באמצעותה ניתן יהיה אולי לעשות זאת – פיצוי על הסירוס, תחליף מכאני להישג הגברי של טיפוס על העץ והשגת גבולותיה של נקבת העיט, פאלוס עשוי חומרים מרוכבים עם פונקציית זום כזאת, שברור שאם בת שלמה לא תרד מהמגדל בעצמה, המצלמה הזאת תוריד גם תוריד אותה.
והשאלה היא רק, למה? למה מסע הכיבושים הזה בממלכת החיות? מה חסר לבקשל? את הטענה שישיבת קבע עם אישה אמיתית היא דבר דכאני ומסרס שעוצר את התנועה במרחב ואת רוח הנעורים החופשית כבר שמענו, ואין בה כדי להסביר את המצב. שכן, כמה פרקים אחרי פרשת ההרפיה בקשל פוגש את המקבילה הנשית שלו, נפש חופשייה, עצמאית ומלאת תושייה שכמוהו מקדישה עצמה לנדודים: נטשה חוקרת הנמרים, ואז באמת לא קורה כלום. עדיין אי אפשר בשום פנים ואופן להבין, מדוע המוטיבציה הארוטית המניעה את המסע הזה מתחוללת מחדש כסובלימציה ומתגלמת כתשוקה אל הטבע, כהערצת חיות הפרא וכרוך אינסופי כלפי מפלצותיו של האל. ובכן, את התשובה לכך נמצא בספרות המדרשים. אחד המדרשים המפורסמים ביותר בתבל הוא מדרש אדם הראשון, שמסביר מדוע מצא אלוהים לנכון לומר "לא טוב היות האדם לבדו", וכיצד הוחלט לברוא את חווה, אם כל חי. ובכן, לאחר שנברא אדם הראשון – אדם הראשון, שכמו סטיב בקשל נתן לכל הברואים את שמותיהם – היה עליו למצוא לעצמו זיווג, ולשם כך, אומר המדרש, הוא "בא על כל החיות". מה ששמעתם. אבל אף אחת מהן לא התאימה. אלוהים אפילו מציע לאדם את לילית, אם כל מת, אבל גם זיווג זה נכשל, כי לילית בשום פנים ואופן לא מסכימה להיות למטה. אז, ורק אז, מבין אלוהים הטוב עד כמה "לא טוב היות האדם לבדו", ומשום כך נבראת חווה. וכאשר מתבוננים בסטיב בקשל, פרק אחרי פרק, במסעותיו לאורכה ולרוחבה של אנימאליה, מבינים שהמדרש הזה מתקיים בו מהסוף להתחלה. האיש הזה מאס, בסופו של דבר, בכול מה שיש למערב להציע לאיש כמוהו. הראו לי את האישה האנושית שתוכל לחיות איתו באמת, אם אתם חושבים שיש אחת כזאת. העולם שלנו כבר מאחוריו, הוא לא חלק ממנו. אבל מכיוון ש"לא טוב היות האדם לבדו", האיש הזה שנואש מאיתנו חוזר אל ממלכת החיות, כדי לתת לכל הברואים את שמותיהם.
