לאחרונה התחלתי לצפות בדוקו-דרמה "מחוברים" והיא גורמת לי לדיכאון קשה. באופן עקרוני אני לא צופה בטלוויזיה ולכן אני מרגישה רע מאוד כשאני במקרה כן. כלומר, ברור שזה לא במקרה כי יש לנו טלוויזיה בעבודה וקשה להימנע ממנה במהלך משמרת. בכל מקרה התחלתי לצפות ב"מחוברים" בגלל ישי גרין. כשראיתי אותו בפרומו חשבתי שאני מסתכלת הישר בפרצופו של אחד המפקדים שלי לשעבר. הלו, זיו! זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. מדי פעם אני מאבדת את הביטחון במרקם המציאות כי נדמה לי שהנה אני רואה אותו לפניי ואז מתברר שמדובר באדם אחר בכלל. בני דמותו של המפקד שלי לשעבר פשוט מפציעים להם מתוך הכלום. יכול להיות שזה קשור לקוצר הראייה שלי אבל אולי לא. הם דומים באמת להפליא. העיניים, השיער, אפילו האף, וזה כבר ממש הישג. הייתם חושבים שהאבולוציה לא תטעה שנית. אגב, פעם אחת זה באמת היה הוא. שלא תחשבו. ראיתי אותו באוניברסיטה והיה לנו רגע גנסיני, כלומר רגע שבו הזמן נעצר מלכת, או נע לאט מאוד. אחרי שהגענו למסקנה סופית, המשכנו ללכת בכיוונים מנוגדים. אני ממשיכה לראות אותו בכל אדם בעל עיניים עצובות.
ישי גרין נמצא בסדרה על תקן הסטארט-אפיסט העברי המצליח. הוא אמור להיות כל מה שנפלא וטראגי בצעיר הישראלי, לכן קיומו מופרך מן היסוד. יום אחד אוכיח במהלך מחשבתי מזהיר שישי גרין לא קיים, אבל עוד חזון למועד. הנפלא בו הוא כמובן התזזית והשאפתנות. חוסר המנוחה והרעב ההתחלתי מדרבנים אותו למרוץ ההייטק שבו, כידוע, רוח הנעורים והיעדר הסיסטמטיות הם המקור לכל יצירתיות, עד כדי חשד לגאונות ממש. הגניוס הצברי הוא תמיד אותו כמעט-גבר בעל ניצוצות הכישרון האנטי-מתודולוגיים, שדוחפים אותו הלאה אל היעד הבא. בדרך נפגע כל מה שדורש עבודת תשתית, קונסיסטנטיות ואורך-רוח. מכאן השם סטארט-אפ: העיקר להתחיל, אבל להמשיך ואולי גם לגמור - - ? הטראגי מתרחש כאשר מבנה אישיות כה ספונטני נחבט במציאות, והנעורים השבריריים, שבבסיסם אך רצון טוב, נתקלים בחידלון, בבלתי-פתיר. יש סצנה איומה, קורעת לב, שבה ישי גרין הולך לבקר את הוריו (בדרך הוא עובר על פני הבית שאביו בנה במו ידיו ונאלץ למכור כשפשט את הרגל ואיבד את כל רכושו, ואז יש איזה רגע קצת שחוק, כאילו מישהו מנסה לגרום לנו להרגיש את הצער על אי-המושגות של העבר ואובדן תום הילדות וכו' וכו'). הוא רואה את אבא שלו רובץ על ספה ונמצא למד שהאיש שהוא אביו לא רוצה לעשות כלום עם החיים שלו. הוא נתקף בבולמוס, קצר אמנם, של החדרת מוטיבציה בהוריו. אבא חייב לעשות משהו עם עצמו. אני אמצא לך עבודה, אבא. עוברות שתי דקות עד שחוסר המשמעות חובט בפרצופו היפה בכל הכוח. הוא מבין שככל שהדברים נראים לאביו, האיש הגדול סיים. אין לו יותר בשביל מה. הוא חי את החיים האלה, והוא הבין שאין כלום. שזה סתם. ישי גרין מבין שאבא שלו הגיע, עם או בלי יכולת לנסח את זה לעצמו, אל הבנה טהורה של משהו. הוא מרגיש פתאום את הקיר. הוא מבין ומתחיל לבכות. הבכי הראשון על חוסר המשמעות הוא הקשה ביותר. אתה חושב לעצמך, אשריו שזה קורה לו רק עכשיו. הוא לעולם לא היה שורד את האישיות של עצמו אם זה היה קורה לו בגיל 14. אחר כך, בכל פעם שנפרדים מחבר קרוב, אותו בכי על חוסר המשמעות חוזר, כאילו לא היה מדובר בעצם אלא בהפסקה קצרה בשיחה האחת על הנושא האחד שיש באמת. ישי גרין בוכה כשהוא מבין שאין בידיו שום כוח מול המציאות. אמא שלו נרעשת ומחבקת אותו. בצד השני יושב אבא שלו ברפיון אברים ומחייך במבוכה.
במוקדם או במאוחר מתחילות יותר ויותר סצנות שעוסקות בקונפליקט האחד והיחיד של הצעיר העברי: קריירה של עבד הייטק עייף אך מסופק, או האישה בבית וכל המשתמע ממנה. התזה המושמעת בקול רם היא שעבדי ההייטק מחמיצים כל כך הרבה, אבל זה לא מה שאומרות התמונות. התמונות אומרות ששם, בחדר החשוך המואר באור הכחלחל של המסכים, דווקא שם נמצא המימוש. ישי גרין אוהב את דפנה אשתו ובויכוח על שאלת המימוש, וההישגיות, והניצחון הקפיטליסטי, היא מביסה אותו לחלוטין. "מה המנצח מקבל?" היא שואלת ואין לו תשובה טובה. אתה מחמיץ אותי, היא אומרת, כאילו מה שמוטל על הכף הוא שני אגואים – או אתה, או אני, וכשאתה מתרכז בך אתה מפסיד אותי. האמת היא שאם זה באמת ככה אין כאן שום הפסד, ולא כי היא לא מתוקה, אלא כי אם שני אגואים מונחים כאן, למה בעצם להעדיף אחד על פני האחר? אבל אנחנו סולחים לה כי אנחנו יודעים שמה שהיא הייתה באמת רוצה להגיד הוא זה: כשאתה מתרכז בך אתה מפסיד לא אותי, אלא אותנו. בכל מקרה היא מנצחת והוא מחבק אותה וכולנו מרוצים. אבל אנחנו לא מרגישים שהגענו לידי פיתרון. למה? במקרה המסוים של דפנה זה בגלל שבדיוק כמו האב, גם היא לא יכולה להציע לישי אלא את סטירות הלחי של המציאות. ביום החופשי שלו הוא נרתם לעזור לה עם פרזנטציה של הפקת תיאטרון פרי עטה ובבימויה. הפרזנטציה נתקלת בקשיים לוגיסטיים ובסוף גם לא מעוררת את ההתלהבות הרצויה. דפנה מרירה וקצת כועסת, או קצת הרבה, לא בטוח על מי. בתסכולה היא מטיחה בישי את המסקנה שלה, שלפרינג' אין בארץ קהל קשוב, או מימון, או עתיד. וכל אותו הזמן, דרך עדשת המצלמה, הדברים מוצגים כאילו נגזר על ישי גרין לשאת לא רק את מחיר הצלחתו אלא גם את מחיר כישלונה של דפנה. הוא ממשיך להאמין בה ולהתוודות על הערצתו אליה. השאלה היא, האם הייתה יכולה להתקיים אפשרות שבה ישי גרין צריך לשאת לא רק את מחיר הצלחתו אלא גם את מחיר הצלחתה? מה היה קורה אם דפנה שלו הייתה במאית משגשגת, מוערכת, עסוקה? האם אז היה מושג איזון במערכת היחסים, או אולי להיפך – אולי מערכת יחסים כזאת היא מלכתחילה מן הנמנע מבחינה הסתברותית?
אמנם בשאלת מקומה של דפנה בעולמו של ישי גרין לא באה לידי מיצוי שאלת הגבריות הישראלית. גם עכשיו לא נמצה אותה. אבל מצפייה בכל הסיפורים – אולי חוץ מבסיפורו של לואיס, שיש לו מספיק שִיט בחיים מכדי שיהיה לו הפנאי האינטלקטואלי להרהר במשמעות קיומו כגבר ישראלי – עולה השאלה, האם הגבר הישראלי הלא-מבוגר, ובעל הכישורים ושאר-הרוח, יכול לממש את עצמו לצד קיום חיי משפחה בריאים, מאוזנים ומעצימים? האם יש בכלל דבר כזה, חיי משפחה בריאים, מאוזנים ומעצימים? המשפחה היא המחיר שצריך לשלם, הקורבן שצריך להקריב, או הפרס? לפי "מחוברים" התשובה היא שהאישה, וכל מה שהיא מייצגת, הם משקולת לקרסוליו של הבחור הישראלי המגניב. תסמונת "הוא הלך בשדות", כמו שמספרים עליה בחוג לספרות: איש צעיר נמצא במיטב כוחו, בשיא עלומיו ובעיצומה של התנופה הגדולה של חייו. באה האישה, עם המחויבויות, העייפות, השעמום והכבדות שלה, עם בטן מלאה נוזלי גוף דולפים ועם שבט קטן של ילדים צורחים, וכובלת אותו אל שגרה ממוסדת של ישיבת קבע שמייבשת את מעיינות ההשראה שלו, משביתה את התלהבותו מהחיים ומנקזת ממנו את הלימפה. זה לא תהליך פסיכולוגי אלא מציאות פיזית לחלוטין: רן שריג לא יכול להתמסר לשגרת כתיבה אינסומנית בגלל הטיפול בילדות, שי גולדן סובל סבל נורא בטיול המשפחתי, ביום החופש היחיד של ישי גרין הוא צריך להוביל תפאורות לתיאטרון תמונע שמצדו ממש לא מעוניין בהן, על חשבונו. לא שאכפת לו, הוא לא קמצן. הוא לא יודע שהצופים בבית בוכים מרוב תסכול. אילו "מחוברים" הייתה מצולמת לפני מאה שנה, לפרויד היו נחסכים כמה כרכים. גם לעגנון. שלושה מתוך חמשת הגברים המחוברים שלנו הם כותבים. ארבעה, אם נחשיב את ישי גרין שכותב תוכנות. הכתיבה היא הפוטנטיות הגברית, היכולת ליצור היא האונות. שימו לב לדפנה: הכתיבה שלה נכשלת, היצירה שלה היא אימפוטנטית. מה עושה האישה לפוטנטיות הגברית? מסרסת אותה. הנפש עייפה מלראות את עידית שריג מרירה, מוזנחת, בשיער פרוע וסוודר בא בימים, מטיחה שתיקה נזעמת בבעלה שלא עוזר לה – זה שלפני שנייה ראינו מאכיל, מלביש ומשכיב לישון את שלוש בנותיו. הלב נקרע מלשמוע את ישי גרין מתנצל ואת דפנה מסרבת להבין, איך הוא ויתר על בילוי איתה כדי להוריד גרסה. נראה לנו שהעולם ברור כל כך: יש לנו חמישה צעירים עם כנפיים, והנשים הארורות שלהם, עם הקשרים בשיער והמחזור, ממש כולאות אותם בבקתות החומר שלהן ולא נותנות להם לפרוח.
ישי גרין נמצא בסדרה על תקן הסטארט-אפיסט העברי המצליח. הוא אמור להיות כל מה שנפלא וטראגי בצעיר הישראלי, לכן קיומו מופרך מן היסוד. יום אחד אוכיח במהלך מחשבתי מזהיר שישי גרין לא קיים, אבל עוד חזון למועד. הנפלא בו הוא כמובן התזזית והשאפתנות. חוסר המנוחה והרעב ההתחלתי מדרבנים אותו למרוץ ההייטק שבו, כידוע, רוח הנעורים והיעדר הסיסטמטיות הם המקור לכל יצירתיות, עד כדי חשד לגאונות ממש. הגניוס הצברי הוא תמיד אותו כמעט-גבר בעל ניצוצות הכישרון האנטי-מתודולוגיים, שדוחפים אותו הלאה אל היעד הבא. בדרך נפגע כל מה שדורש עבודת תשתית, קונסיסטנטיות ואורך-רוח. מכאן השם סטארט-אפ: העיקר להתחיל, אבל להמשיך ואולי גם לגמור - - ? הטראגי מתרחש כאשר מבנה אישיות כה ספונטני נחבט במציאות, והנעורים השבריריים, שבבסיסם אך רצון טוב, נתקלים בחידלון, בבלתי-פתיר. יש סצנה איומה, קורעת לב, שבה ישי גרין הולך לבקר את הוריו (בדרך הוא עובר על פני הבית שאביו בנה במו ידיו ונאלץ למכור כשפשט את הרגל ואיבד את כל רכושו, ואז יש איזה רגע קצת שחוק, כאילו מישהו מנסה לגרום לנו להרגיש את הצער על אי-המושגות של העבר ואובדן תום הילדות וכו' וכו'). הוא רואה את אבא שלו רובץ על ספה ונמצא למד שהאיש שהוא אביו לא רוצה לעשות כלום עם החיים שלו. הוא נתקף בבולמוס, קצר אמנם, של החדרת מוטיבציה בהוריו. אבא חייב לעשות משהו עם עצמו. אני אמצא לך עבודה, אבא. עוברות שתי דקות עד שחוסר המשמעות חובט בפרצופו היפה בכל הכוח. הוא מבין שככל שהדברים נראים לאביו, האיש הגדול סיים. אין לו יותר בשביל מה. הוא חי את החיים האלה, והוא הבין שאין כלום. שזה סתם. ישי גרין מבין שאבא שלו הגיע, עם או בלי יכולת לנסח את זה לעצמו, אל הבנה טהורה של משהו. הוא מרגיש פתאום את הקיר. הוא מבין ומתחיל לבכות. הבכי הראשון על חוסר המשמעות הוא הקשה ביותר. אתה חושב לעצמך, אשריו שזה קורה לו רק עכשיו. הוא לעולם לא היה שורד את האישיות של עצמו אם זה היה קורה לו בגיל 14. אחר כך, בכל פעם שנפרדים מחבר קרוב, אותו בכי על חוסר המשמעות חוזר, כאילו לא היה מדובר בעצם אלא בהפסקה קצרה בשיחה האחת על הנושא האחד שיש באמת. ישי גרין בוכה כשהוא מבין שאין בידיו שום כוח מול המציאות. אמא שלו נרעשת ומחבקת אותו. בצד השני יושב אבא שלו ברפיון אברים ומחייך במבוכה.
במוקדם או במאוחר מתחילות יותר ויותר סצנות שעוסקות בקונפליקט האחד והיחיד של הצעיר העברי: קריירה של עבד הייטק עייף אך מסופק, או האישה בבית וכל המשתמע ממנה. התזה המושמעת בקול רם היא שעבדי ההייטק מחמיצים כל כך הרבה, אבל זה לא מה שאומרות התמונות. התמונות אומרות ששם, בחדר החשוך המואר באור הכחלחל של המסכים, דווקא שם נמצא המימוש. ישי גרין אוהב את דפנה אשתו ובויכוח על שאלת המימוש, וההישגיות, והניצחון הקפיטליסטי, היא מביסה אותו לחלוטין. "מה המנצח מקבל?" היא שואלת ואין לו תשובה טובה. אתה מחמיץ אותי, היא אומרת, כאילו מה שמוטל על הכף הוא שני אגואים – או אתה, או אני, וכשאתה מתרכז בך אתה מפסיד אותי. האמת היא שאם זה באמת ככה אין כאן שום הפסד, ולא כי היא לא מתוקה, אלא כי אם שני אגואים מונחים כאן, למה בעצם להעדיף אחד על פני האחר? אבל אנחנו סולחים לה כי אנחנו יודעים שמה שהיא הייתה באמת רוצה להגיד הוא זה: כשאתה מתרכז בך אתה מפסיד לא אותי, אלא אותנו. בכל מקרה היא מנצחת והוא מחבק אותה וכולנו מרוצים. אבל אנחנו לא מרגישים שהגענו לידי פיתרון. למה? במקרה המסוים של דפנה זה בגלל שבדיוק כמו האב, גם היא לא יכולה להציע לישי אלא את סטירות הלחי של המציאות. ביום החופשי שלו הוא נרתם לעזור לה עם פרזנטציה של הפקת תיאטרון פרי עטה ובבימויה. הפרזנטציה נתקלת בקשיים לוגיסטיים ובסוף גם לא מעוררת את ההתלהבות הרצויה. דפנה מרירה וקצת כועסת, או קצת הרבה, לא בטוח על מי. בתסכולה היא מטיחה בישי את המסקנה שלה, שלפרינג' אין בארץ קהל קשוב, או מימון, או עתיד. וכל אותו הזמן, דרך עדשת המצלמה, הדברים מוצגים כאילו נגזר על ישי גרין לשאת לא רק את מחיר הצלחתו אלא גם את מחיר כישלונה של דפנה. הוא ממשיך להאמין בה ולהתוודות על הערצתו אליה. השאלה היא, האם הייתה יכולה להתקיים אפשרות שבה ישי גרין צריך לשאת לא רק את מחיר הצלחתו אלא גם את מחיר הצלחתה? מה היה קורה אם דפנה שלו הייתה במאית משגשגת, מוערכת, עסוקה? האם אז היה מושג איזון במערכת היחסים, או אולי להיפך – אולי מערכת יחסים כזאת היא מלכתחילה מן הנמנע מבחינה הסתברותית?
אמנם בשאלת מקומה של דפנה בעולמו של ישי גרין לא באה לידי מיצוי שאלת הגבריות הישראלית. גם עכשיו לא נמצה אותה. אבל מצפייה בכל הסיפורים – אולי חוץ מבסיפורו של לואיס, שיש לו מספיק שִיט בחיים מכדי שיהיה לו הפנאי האינטלקטואלי להרהר במשמעות קיומו כגבר ישראלי – עולה השאלה, האם הגבר הישראלי הלא-מבוגר, ובעל הכישורים ושאר-הרוח, יכול לממש את עצמו לצד קיום חיי משפחה בריאים, מאוזנים ומעצימים? האם יש בכלל דבר כזה, חיי משפחה בריאים, מאוזנים ומעצימים? המשפחה היא המחיר שצריך לשלם, הקורבן שצריך להקריב, או הפרס? לפי "מחוברים" התשובה היא שהאישה, וכל מה שהיא מייצגת, הם משקולת לקרסוליו של הבחור הישראלי המגניב. תסמונת "הוא הלך בשדות", כמו שמספרים עליה בחוג לספרות: איש צעיר נמצא במיטב כוחו, בשיא עלומיו ובעיצומה של התנופה הגדולה של חייו. באה האישה, עם המחויבויות, העייפות, השעמום והכבדות שלה, עם בטן מלאה נוזלי גוף דולפים ועם שבט קטן של ילדים צורחים, וכובלת אותו אל שגרה ממוסדת של ישיבת קבע שמייבשת את מעיינות ההשראה שלו, משביתה את התלהבותו מהחיים ומנקזת ממנו את הלימפה. זה לא תהליך פסיכולוגי אלא מציאות פיזית לחלוטין: רן שריג לא יכול להתמסר לשגרת כתיבה אינסומנית בגלל הטיפול בילדות, שי גולדן סובל סבל נורא בטיול המשפחתי, ביום החופש היחיד של ישי גרין הוא צריך להוביל תפאורות לתיאטרון תמונע שמצדו ממש לא מעוניין בהן, על חשבונו. לא שאכפת לו, הוא לא קמצן. הוא לא יודע שהצופים בבית בוכים מרוב תסכול. אילו "מחוברים" הייתה מצולמת לפני מאה שנה, לפרויד היו נחסכים כמה כרכים. גם לעגנון. שלושה מתוך חמשת הגברים המחוברים שלנו הם כותבים. ארבעה, אם נחשיב את ישי גרין שכותב תוכנות. הכתיבה היא הפוטנטיות הגברית, היכולת ליצור היא האונות. שימו לב לדפנה: הכתיבה שלה נכשלת, היצירה שלה היא אימפוטנטית. מה עושה האישה לפוטנטיות הגברית? מסרסת אותה. הנפש עייפה מלראות את עידית שריג מרירה, מוזנחת, בשיער פרוע וסוודר בא בימים, מטיחה שתיקה נזעמת בבעלה שלא עוזר לה – זה שלפני שנייה ראינו מאכיל, מלביש ומשכיב לישון את שלוש בנותיו. הלב נקרע מלשמוע את ישי גרין מתנצל ואת דפנה מסרבת להבין, איך הוא ויתר על בילוי איתה כדי להוריד גרסה. נראה לנו שהעולם ברור כל כך: יש לנו חמישה צעירים עם כנפיים, והנשים הארורות שלהם, עם הקשרים בשיער והמחזור, ממש כולאות אותם בבקתות החומר שלהן ולא נותנות להם לפרוח.
זה נראה לנו ברור, אבל זה לא העולם שמתנהג ככה; זאת כנראה הדרך שבה הגברים האלה רואים את הנשים שלהם, או נשים בכלל. אחרי הכל, הם מחזיקים את המצלמה. המבט שלהם, שהוא המבט של המצלמה, נכפה עלינו כמבט האובייקטיבי והופך למבט שלנו, הצופים. וודאי, אנחנו לא טיפשים, אנחנו יודעים שגיבורי הדוקו-דרמה מחזיקים את המצלמה בידיים שלהם ממש. אבל מבנה ההכרה שלנו, שהוא אגוצנטרי פשוט כי העיניים שלנו קבועות בתוך הגולגולת ומופנות החוצה מה שגורם לנו להאמין שאנחנו מרכז העולם, מכפיף אותנו למניפולציה. המבט של רן שריג הופך למבט שלי, לכן ההזדהות שלי היא איתו. אני מתחילה לכעוס על הנשים האלה שלא מגלות כל אינטואיציה בסיסית להבנת הגברים שלהן, שבסופו של דבר הם באמת יצורים פשוטים ביותר להבנה. מה, את באמת לא רואה שהוא סחוט מלילה של כתיבה? למה את מציקה? למה את עושה סצנות? את לא רואה שהוא לא התכוון? אנחנו הצופים הרי יודעים את האמת, אנחנו היינו לידו כל הזמן הזה. האישה לא רואה, היא מצדו השני של קו הטלפון, או בחדר אחר, מעבר לקיר. אנחנו מתחילים לכעוס על הנשים הדכאניות האלה ולשנוא אותן. אולי חמור יותר: כשאנחנו מזדהות עם הגברים המחוברים שלנו, אנחנו מפנימות ומחילות על עצמנו את האגרסיה שלהם. שימו לב לקים, ביתו של דודו בוסי – אותו תינוק מגודל שלא עבר את המחסום המנטאלי של גיל המצוות ולכן חייב להיות מוקף נשים ומסרב להבין מה כל כך מחליא אותן בקשר יזיזות פוליגמי איתו. קים, במקום לשפוט את אביה עלוב-הנפש שלא השכיל לבנות לה בית גידול שבו יזדמן לה עיסוק ראוי יותר מעישון נרגילה, מפרגנת לו לגמרי: תראו עם איזה נשים שוות אבא מסתובב, איזה שפיץ אבא שלי. שפיץ?! אצלנו יש שם אחר לאנשים כמו אבא שלך: "ממזר חסר אחריות". אלא שקים פשוט הפנימה את ראיית עולמו של אבא שלה, שעבורו נשים הן סוג של ליטרת בשר, או גביעי קארטינג: משהו כמותי שאפשר, בנסיבות מסוימות, לצבור. ההזדהות עם עמדתו של אביה גורמת לה לאמץ את התפיסה שנשים הן, נו, הדבר הזה, אובייקטים. ואישה בעלת רחמים שצופה ב"מחוברים" יכולה גם היא להגיע לתפיסת עולם כזאת. לכן עכשיו אני בדיכאון קשה.
"המבט הוא הדבר החשוב ביותר, / כך אמר לי חבר שקוראים לו סארטר." יש שחקנים מסוימים שהתברכו ביכולת אלוהית כמעט, לומר את כל מה שאפשר, או אי אפשר, לומר – בלי מילים, באמצעות עוצמת ההבעה בלבד. יש שחקנים שהמבט בעיניים שלהם שווה אלף מילים. לראשונה הפנו את תשומת לבי לתכונה הזאת בעקבות צפייה בסרט "טיטוס" של ג'ולי טיימור, שבו אנתוני הופקינס משחק את טיטוס אנדרוניקוס הרצוץ והשחוק עד עפר. לורה פרייז'ר משחקת את לוויניה, בתו של טיטוס. כירון ודמטריוס עוקרים את לשונה כדי שלא תוכל לספר לאביה מה הם עשו לה. מאותו רגע כל התקשורת שלה עם העולם נעשית ללא מילים, ואין בכל הסרט קול יותר צלול מהקול שלה. אבל אין צורך ללכת רחוק. אפשר להסתכל גם בעונה הראשונה של "האוס". ג'סי ספנסר שמשחק את צ'ייס נותן לנו כמה דוגמאות מרהיבות. באחד הפרקים הראשונים, בעקבות מקרה בלתי-פתיר של נער מתבגר, ד"ר קמרון היפה וטובת הלב מחוללת מהומה שקטה, מבלי להתכוון, כשהיא מצהירה באוזני עמיתיה ש"סקס באמת יכול להרוג אותך". כשפורמן מסביר לה שההצהרה שלה הוציאה את צ'ייס משלוותו, היא ממהרת לתקן, אבל רק גורמת עוד נזק, מכיוון שהיא לא מבינה שלא תוכן הדברים שלה הוא שערער את צ'ייס אלא עצם זה שהיא בכלל אמרה אותם. כשהיא ניגשת לצ'ייס כדי להסביר את כוונתה, ובמשך שלוש דקות נצחיות שבהן היא מפרטת באוזניו האדומות את התהליכים הפיזיולוגיים המטרידים המתחוללים בגוף בזמן סקס, המצלמה מתעדת בשוט אחד אינסופי את העינוי שעובר עליו. כלום לא קורה והוא לא אומר לה כלום אבל המבט מצטלל, הפנים מחווירים, הלסת ננעלת בכוח, סמוך לאוזנו מתעוות איזה שריר, הגרוגרת עולה ויורדת בעצבנות. אנחנו מרגישים את המצוקה שלו עד כאן. מדובר בשוט נפלא ביופיו, ובהמשך העונה המצב עוד מחמיר. במשך פרק או שניים גוברת תחושת אי נחת בין האוס וצ'ייס והאוס חושד, ובצדק כמובן, שצ'ייס מדווח עליו לקדי. הוא כמובן ממהר להתעמת עם צ'ייס בנושא באופן מפורש. כשהוא שואל אותו האם הוא דיווח לקדי, או ליתר דיוק מטיח בו שהוא מדווח לקדי, עוברות כמה שניות שבהן אנחנו רואים, במלוא הבהירות, את כל השלבים שבתהליך שעובר צ'ייס: רתיעה; מיאוס; מחאה כנגד הבוטות שבהאשמה; אי אמון; בהלה; התלבטות אם לשקר – מבט מהיר הצידה, כיווץ גבות, עיקום זווית הפה – ומיד לאחר מכן, ההכרה שאין טעם לשקר להאוס, ובעקבותיה ויתור, השלמה, הקלה; התבצרות בשיריון של האמונה בצדקתו, ורק אז – הודאה: כן. אז? מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה? אדם שרואה את השוט המופלא הזה מיד נזכר באחת הסצנות הקודמות שבה האוס מכנס את צוותו ליד שולחנות האוכל בקפטריה לצורך התייעצות. כשהם שואלים אותו למה דווקא שם ולא במשרד האוס מסביר: כדי שקדי לא תשמע. ברגע שבו הוא אומר את זה, צ'ייס מבליח בעדשת המצלמה לשבריר שנייה. פניו חתומות ודבר לא זע בהן. אבל זה בדיוק אותו סוג של חוסר תנועה שנדרשים בשבילו כל שרירי הפנים וכל כוחות הנפש. זה חוסר הבעה שהוא עולם ומלואו. כשאנחנו רואים את הסצנה הזאת היא מזכירה לנו את הסעודה האחרונה. השליחים ליד השולחן שותים את הדם והבשר ויהודה איש קריות יושב ביניהם ומחריש. סופרים לאורך ההיסטוריה התלבטו אם ישו ידע או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה